פרשת מצורע: התורה חסה על ממונם של ישראל
הרב שלמה אישון
בין סוגי נגעי הצרעת עליהם נקרא בע"ה השבת נמצאת גם צרעת הבית. כמו בכל אחד מסוגי הצרעת, גם צרעת הבית יש להראות לכהן אשר קובע האם הבית טמא.
אלא שבצרעת זו מצאנו דין מיוחד. התורה קובעת שיש לפנות את הבית טרם יבוא הכהן לראות אותו:
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת:"
לפינוי זה של הבית אין, לכאורה, כל צורך הלכתי. הכהן יכול לראות את הבית ולקבוע את דינו גם כאשר תכולת הבית נשארת בתוכו. לשם מה א"כ מצווה התורה לפנות את הבית?
התשובה היא שציווי התורה לפנות את הבית נובע מכך שהתורה חסה על ממונם של ישראל. באמצעות פינוי הבית תנצל תכולתו מפני הטומאה. הבית הופך לטמא רק לאחר שהכהן קובע זאת. על כן אם יפנו את הבית לפני בא הכהן, תשאר תכולתו טהורה, אך אם לא יפנוהו ויבא הכהן ויראה את הנגע, יזקק הבית להסגר וכל מה שבתוכו יטמא, ומכאן שהתורה חסה על ממונם של ישראל.
רש"י במסכת יומא מוסיף, שהתורה לא התכוונה לחוס כאן על כלי מתכות. שהרי אותם ניתן להטביל ולטהר מחדש, התורה גם לא התכוונה לחוס כאן על אוכלים ומשקים שהרי אדם יוכל לאוכלן בימי טומאתו, התורה חסה כאן על כלי חרס להם אין טהרה במקווה. הרי לנו שאפילו על כלי חרס שהינם זולים, פשוטים ולא חשובים חסה התורה, כל שכן שחסה על ממון חשוב.
אם התורה חסה על ממונם של ישראל, ודאי שגם אנו חייבים לעשות זאת, ומכאן החובה להבטיח, במידת האפשר, ששמירת ההלכה לא תגרום נזק כלכלי מיותר.
ברור שאין להסיק מכאן שמותר לעבור על איסורים בכדי למנוע נזק כספי. נהפוך הוא, על פי ההלכה אדם חייב לתת אפילו את כל ממונו על מנת שלא לעבור על איסור תורה אחד. אדם גם חייב להשקיע עד חומש מנכסיו על מנת לקיים מצוות עשה – כמבואר כל זה בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרנ"ו.
אך, לעיתים, אין מדובר באיסור ממש, אלא בחומרה מסויימת. וכאן עשוי לעיתים להכנס גם השיקול הכלכלי – הצורך "לחוס על ממונם של ישראל", במסגרת פסיקת ההלכה למעשה.
בשו"ת משנה הלכות חלק יב סימן תח הביא מה שכתב בשו"ת בשמים ראש אודות אחד שפסק למשפחת עניים שלשו מצות לפסח במים שנתברר שלא היו "מים שלנו" שאסור להם לאכול את המצות, וכתב לו שם "אבל הוי זהיר לעתיד שלא להחמיר יותר מדאי על עניים ואביונים שהתורה חסה על ממונם של ישראל וביותר על נפש עמלה ותלו בי' טפלא ואינו רוצה להטיל עולו על הבריות שזכותו גדול מאד וממונו ממש כממון הקדש שאסור לאבדו עכ"ל."
ולמד מכך בשו"ת משנה הלכות שם: שהמחמיר על העני הרי הוא כמוציא ממנו ממון, והרי זה ספק גזל עניים. ועל כן בדבר שמן הדין מותר ואסור רק משום חומרא – אין מורין לעניים להחמיר בו.
ומוסיף עוד שם: "ובפרט לפעמים שיש לו לעני כמה ילדים וא"א לו להחיות את בניו וביתו מממונו המצומצם מאד, אפילו כדי חייו, ואם נחמיר עליו בחומרא אתי לידי קולא או שבלית ברירה יבטל מלימוד התורה וילך לבקש פרנסה שחסר לו, או שבכלל יוציאו ממנו ממון שלא כדין והו"ל בכלל גזל עניים, ואם של רבים כל שכן שהוא גזל רבים, ועכ"פ התורה חסה על ממונם של ישראל אפילו אם הם מוחלים, ולכן צריך להזהר בזה כדת מה לעשות, שלא תהא חומרא דאתי לידי קולא."
בהתאם לעיקרון זה של הצורך לחוס על ממונם של ישראל, מצאנו מקרים בהם נפסק השולחן ערוך שיש להקל בדיני איסור והיתר כאשר מדובר בהפסד מרובה. אך כמובן שבעניינים אלו יש לדון בכל מקרה ומקרה בהתאם לסוג האיסור, למידת ההפסד ולמצבו הכלכלי של השואל.