א. פתיחה
בבואנו להציג את עמדת היהדות וההלכה בכל הנוגע להתרחשויות האחרונות בחברה הישראלית עלינו להקדים ולומר כי ניתן למצוא במקורות היהדות – בהלכה ובמחשבה – הן רעיונות העולים בקנה אחד עם התפיסה הסוציאליסטית, והן רעיונות העולים בקנה אחד עם התפיסה הקפיטליסטית. מכאן שקביעה כאילו היהדות דוגלת בסוציאליזם, או, לחילופין, בקפיטליזם, נובעת מהצגה שטחית של המקורות. בחינה מעמיקה תגלה כי ליהדות השקפת עולם ייחודית בנושאים אלו.
באופן כללי ניתן לומר כי בתפיסתה הכלכלית קרובה היהדות לקפיטליזם, בכך שהיא ממעטת להתערב בכלכלה החופשית, בעוד שבתפיסתה החברתית קרובה היהדות לסוציאליזם, בהדגישה את האחריות לחלשים בחברה. נייר עמדה זה נכתב מתוך הצמדות למקורות, תוך ירידה לפרטים, מתוך ניסיון להנחות עקרונות פעולה המאזנים בין מכלול הערכים, בלא להיסחף אחר ערך יחיד, אף אם בנקודת זמן זו יתכן ורוח ההמונים נוטה אליו[1].
ב. חובת המדינה לאיזון השוק
באופן בסיסי התורה וההלכה מתייחסות לעולם בו כללי המשחק הבסיסיים הם כללי השוק החופשי. לכן באופן עקרוני ההלכה אינה מטילה פיקוח עקבי ורצוף על רמת המחירים בשוק[2]. יחד עם זאת ההלכה קובעת כי על השלטון לעמוד על המשמר ולמנוע עליות קיצוניות ביוקר המחיה במוצרים אשר מוגדרים כמוצרי יסוד. בהלכה מופיע שימוש בשני כלים העומדים בידי השלטון, ההתערבות העקיפה וההתערבות הישירה.
ההתערבות העקיפה היא שורה של פעולות אשר נועדו לשמור על איזון בין הביקוש להיצע וכך למנוע מהמחירים לנסוק כלפי מעלה. בין הפעולות ניתן למנות איסור אגירת מוצרים על ידי קרטלים, איסור על ריבוי מתווכים, ובמקרים מסוימים אפילו איסור על יצוא לחו"ל[3]. חוק ההגבלים העסקיים במדינת ישראל נועד, בין השאר, לממש מטרה זו, אולם המציאות מלמדת כי אין די בכך. עובדה היא כי המשק כיום מוחזק בידיהם של מספר מועט של אנשים אשר שולטים במידה רבה על מחירי המוצרים, לעיתים אף תוך תיאום ביניהם.
על המדינה אפוא בראש ובראשונה לאכוף את חוק ההגבלים העסקיים באופן בלתי מתפשר תוך הטלת סנקציות משמעותיות. בנוסף, עליה לאפשר הגדלת התחרות בשוק, אם על ידי עידוד כניסתם של יצרנים נוספים, ואם על ידי פתיחה גדולה יותר של השוק ליבוא. עם זאת חשוב לוודא שהתחרות לא תגרום לקריסת הייצור המקומי מה שעלול להביא לאבטלה ו"יצא שכרו בהפסדו".[4]
ההתערבות הישירה היא ע"י הצבת פיקוח על מחיריהם של מוצרים בסיסיים. ההלכה מקפידה כי ההתערבות לא תשבש את כללי השוק החופשי ומטרתה היא למנוע מכוחות חזקים להתערב בכללי השוק ולנצל אותם לטובתם האישית על חשבון הציבור הרחב[5]. פיקוח זה נעשה על ידי קביעת מחיר ריאלי למוצרים אלו והגבלת אחוז הרווח שמותר להרוויח במסחר בהם[6].
המוצרים הבסיסיים אינם כוללים רק לחם ומים. בתקופת חז"ל הם כללו גם יינות ושמנים. בימינו, יין אינו בגדר מוצר בסיסי, אך מאידך מסתבר שהמוצרים הבסיסיים כוללים גם מוצרי חלב יסודיים, פירות וירקות העונה, מוצרי תינוקות כגון תחליפי חלב וטיטולים ועוד.
כמו"כ יש לכלול בכלל המוצרים הבסיסיים גם חינוך הילדים, מעונות, בתי ספר וכדו'.
איזון מחירי הדיור
דיור מינימאלי, המתאים לגודל המשפחה, נחשב גם הוא למצרך בסיסי, ולכן גם בשוק זה צריכה המדינה לדאוג לאיזון במחירים. (המדובר בפריפריה ובדירות קטנות ובינוניות בלבד). גם כאן ההתערבות צריכה להיות קודם כל באופן עקיף, ואם אין די בכך אזי גם באופן ישיר.
ההתערבות העקיפה יכולה להיעשות באמצעות הגדלת ההיצע[7] אשר תיעשה קודם כל ע"י הפשרת קרקעות לבניה והוזלה משמעותית של עלות קרקעות אלו וזאת באמצעות מכירת אדמות המדינה במחיר מוזל ליזם אשר יתחייב למחיר הנמוך ביותר למשתכן (מכרז הפוך)[8].
אם לא יהיה די בכך, צריכה המדינה לפקח על מחירי הדיור הבסיסי, ולהגביל את מתח הרווחים של הקבלנים ושל שאר בעלי המקצוע שרווחיהם משפיעים על המחיר הסופי של הדירה, ובכך להביא לכך שמחיר הדירה ישקף את העלות הריאלית בצרוף רווח סביר ולא מעבר לכך.
ג. חובת המדינה לרווחה בסיסית
אחת המצוות החשובות בתורה היא מצוות הצדקה. מצוות הצדקה היא מצווה המוטלת קודם כל על היחיד, אולם אין בכוחו של היחיד לטפל במכלול הבעיות, ואף עמותות צדקה וחסד אינן מסוגלות לעשות זאת. על כן מצוות הצדקה היא גם מצווה ציבורית, המתקיימת כיום הן ע"י מחלקות הרווחה ברשויות המקומיות – תוך סיוע וגיבוי של המדינה, והן ישירות על ידי המדינה – בעניינים שאינם בתחום סמכותם של הרשויות המקומיות. באופן המינימאלי מטרתה של מצות הצדקה היא שלא יהיה בינינו אדם רעב. אולם באופן האופטימלי מטרתה של המצוה היא שלכל אדם המוגדר כעני יהיו תנאי מחיה מינימליים. אלה כוללים תזונה מאוזנת, מגורים מינימליים, ביגוד מספיק, רפואה סבירה וחינוך ילדיו[9]. חובת המדינה לפיכך היא להגדיר לא מהו קו העוני, אלא מהו סל העוני, דהיינו סל המוצרים המינימלי הנדרשים למשפחה בעלת מספר נפשות בגילאים נתונים, ולדאוג כי לכל משפחה בה בני הזוג עובדים כפי יכולתם יסופק סל זה.
סל זה אינו חייב להיות מסופק בהכרח באמצעות תשלומי ביטוח לאומי למשפחה. יכול הוא להיות מסופק ע"י הנחה במעונות יום, ע"י מענקי משכנתא, באמצעות הנחה במשרד החינוך או באמצעות כל שירות אחר אותו המדינה מספקת לאזרחיה אשר ינתן למשפחה זו ללא תשלום. שירותי הרווחה יגדירו את סל העוני למשפחה הנתונה וידאגו כי סל זה יסופק למשפחה בדרכים השונות. בסופו של דבר צריכה כל משפחה עובדת לגמור את החודש במינימום ההכרחי.
חשוב להדגיש כי חובה זו אינה מתייחסת לכלל האזרחים במידה שווה שכן ברור שהמדינה אינה יכולה ואף לא צריכה לדאוג לדיור לכל. מי שיכול לדאוג לעצמו לדיור זול אין סיבה לעזור לו[10]. מאידך עני שיכול לעבוד ואינו עושה זאת אין זה צודק לעזור לו.
ד. חלוקת מיסים צודקת
המדינה גובה מאזרחיה מיסים על מנת להתקיים ועל מנת לדאוג לאספקת שירותים סבירים לכלל התושבים. המיסוי נגבה הן באמצעות מיסים רוחביים (כגון המע"מ) והן באמצעות מיסים פרוגרסיביים (כגון מס הכנסה ומס ביטוח בריאות).
המיסוי הפרוגרסיבי יכול לשמש כלי לקיום מצוות צדקה ע"י המדינה. היות שתחום המיסוי מצוי בסמכותה הבלעדית של המדינה, הרי שקיום מצוות צדקה באמצעות מערכת המיסוי, יכול להיעשות ע"י המדינה בלבד. היתרון בשימוש בכלי זה הינו בכך שהאזרח אינו חש שהוא מקבל מתנת חינם.[11] נהפוך הוא, הוא עובד לפרנסתו, ומקיים בכך את דברי חז"ל: "גדול הנהנה מיגיע כפיו", והמדינה רק מסייעת לכך שאכן יוכל לפרנס את משפחתו מיגיע כפיו.
סיועה של המדינה צריך שיעשה קודם כל על ידי צמצום מספר העובדים הזרים והגדלת מקומות התעסוקה[12], אך בכך אין די, ויש להתייחס גם לגובה השכר. יש לוודא שהכנסתו של אדם העובד במשרה מלאה תהיה כזאת שיוכל לפרנס בה את משפחתו – בהתאם לגודלה ולצרכיה. כך, למשל, מצאנו במקורות שהציבור מחוייב לפרנס בעלי תפקידים ציבוריים באופן שיאפשר קיום ראוי להם ולמשפחתם[13]. חוק שכר מינימום הוא צעד בכיוון הנכון אולם בכך אין די באשר הוא אינו מתחשב (בצדק) בגודל משפחתו של העובד. על המדינה לדאוג אפוא, באמצעות מערכת המיסוי, כי תישאר בידי המשפחה הכנסה אשר תספיק לה לקיום מינימאלי בכבוד.
מכאן שמס ההכנסה ומס הבריאות צריכים להגבות לא רק לפי ההכנסה אלא גם בהתחשבות במצבה הכלכלי של המשפחה. כלומר, משפחה אשר אינה מצליחה להגיעה ל"סל העוני" תזכה בנקודות זיכוי הפוטרות ממס עד אשר תצליח להגיע אל המינימום הנדרש למחייתה. לחילופין ובמקביל צריכה לבוא הכרה בהוצאות מטפלת כהוצאה מוכרת למס. הזיכויים הללו צריכים להינתן, תוך תיאום, לשני ההורים, ולא רק לאם[14] שכן המטרה אינה לזכות את האזרח בכמה שפחות אלא לדאוג שלא יגבה ממס ממי שאין לו כדי מחייתו.
סיכום
יש לשמור על עקרון השוק החופשי עד כמה שהדבר ניתן.
על המדינה למנוע עליות מחירים קיצוניות במוצרים בסיסיים.
על המדינה לדאוג לתחרות אמיתית בשוק שתביא להוזלה במחירי המוצרים הבסיסיים..
מומלץ להגדיל את היצע הדירות בשוק באמצעות שיווק קרקעות לקבלן אשר יתחייב לבנות דירות במחיר הזול ביותר למשתכן.
על המדינה להגדיר מחדש את המוצרים הבסיסיים ובמידת הצורך - להטיל פיקוח על מחיריהם. בכלל מוצרים אלו יש לכלול לא רק מוצרי מזון אלא גם הוצאות חינוך.
על המדינה להגדיר סל מינימום, דהיינו סל המוצרים המינימלי הנדרשים למשפחה בעלת מספר נפשות בגילאים נתונים, ולבדוק את מצבה של כל משפחה ביחס לסל זה.
על המדינה לדאוג באמצעות רשות המסים כי לא יגבה מס הכנסה ממשפחה שאינה מצליחה להגיע בכחות עצמה לסל זה. לשם כך ממליץ המכון להכיר בהוצאות טיפול בילדים כהוצאה מוכרת למס ו/או להעניק נקודות זיכוי לשני בני הזוג במס הכנסה, וזאת באופן מלא או חלקי לפי מידת הצורך.
על המדינה לבחון את הצידוק בהענקת קצבאות שונות למשפחות אשר אינן זקוקות להן על מנת להתקיים בכבוד באופן המינימאלי, ולחלק אותן מחדש בצורה שויונית פחות וצודקת יותר.
אסור למדינה להכנע לדרישות אשר יפגעו בסופו של דבר בצמיחה ובתעסוקה ועליה לאזן בתבונה בין הצורך לדאוג ליציבות כלכלית ולתעסוקה לכל, ובין הצורך לדאוג לרווחה מינימלית לכלל האזרחים.
[1] כתבנו "יתכן" משום שכלל לא ברור שהמציאות המשתקפת בתקשורת היא אכן המציאות האמיתית.
[2] "אינו צריך (פיקוח – א.ס.), דאם זה רוצה למכור ביוקר אותו הצריך למעות יתן בזול וילכו הלוקחין אצלו וימכור זה בזול על כרחו" (רבי שמואל בן מאיר צרפת המאה ה-12).
[3] שנינו בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא דף צ עמוד ב "אין אוצרין פירות, דברים שיש בהם חיי נפש... אין מוציאין פירות מא"י דברים שיש בהן חיי נפש... ת"ר אין משתכרים בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש".
[4] ראה ערוך השולחן (חו"מ רכח יד) שכתב: "לזלזל במכירת סחורה (הכוונה להורדת המחיר מעבר למחיר הריאלי, מה שנקרא כיום שבירת השוק – א.ס.) איסור גמור הוא ומתוך כך מקולקל דרך המסחר ומאבדין מעות אחרים"
[5] כך כותב התלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא דף פט עמוד א "מעמידין אגרדמין (מפקחים – א.ס.) בין למדות בין לשערים, מפני הרמאין". נחלקו הראשונים מיהם אותם רמאים האם מדובר באנשים היוצרים מניפולציות על השוק או באנשים המחזיקים בקרטל ומעלים את המחירים באופן חד צדדי. להלכה נפסק בשולחן ערוך כדעה השניה.
[6] וכך כותב הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יד הלכה א) "בית דין חייבין לפסוק השערים ולהעמיד שוטרין לכך, ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה אלא שתות בלבד (שישית מלבר = 20%) יפסקו להם בשכרם, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות".
[7] אין הכוונה שהמדינה תבנה בעצמה דירות למגורים. אין זה מן הראוי שהמדינה תתחרה בענין זה עם יזמים פרטיים. תפקידה של המדינה הוא לפקח על עסקים פרטיים ולא לעסוק בעצמה בעסקים אלו.
[8] אין זה מתפקידו של השלטון להחזיק בקרקעות המיועדות למגורים. תפקידו של השלטון הוא להחזיק בקרקעות הנחוצות לצרכי ציבור, ואת יתר הקרקעות עליו לחלק בהתאם לצרכים.
[9] הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה ד'. ועיין במאמרו של הרב נפתלי בר אילן תחומין ב' עמוד 459.
[10] מי שדורש שהמדינה תדאג לדיור לכל או מעונות יום לכל או כל דרישה אחרת מציב למעשה רף שאינו בר השגה. יתר על כן הצעקה של מעמד הביניים לתת הכל בצורה שווה לכולם במהותה אינה דרישה לצדק אלא חוסר צדק שכן אם כולם יקבלו בשווה ברור שהעניים יהיו הראשונים להפגע וזאת משתי סיבות: האחת, מכיוון שמשאבי המדינה מוגבלים הרי שחלוקתם בשווה לכולם תגרום לכך שהעניים יקבלו פחות, אם בכלל. השניה, היא שפריצת מסגרת התקציב והתנהלות תקציבית בלתי אחראית ועל פי הקולות העולים מן הרחוב עשויה לדרדר את המשק למיתון ולאבטלה, שתפגע דוקא במי שגם כך מצוי במצב סוציו אקונומי נמוך. המעלה הגבוהה ביותר בצדקה היא דאגה לתעסוקה (כפי שמופיע ברמב"ם המובא בהערה הקודמת). על כן מניעת אבטלה הינה יעד חשוב במדיניות הכלכלית של המדינה וזוהי חובתה הבסיסית ביותר של המדינה המעוניינת לדאוג לרווחת אזרחיה החלשים.
יתר על כן, יש לשקול להפוך גם מענקים הניתנים לכל בצורה שווה (כגון קצבת ילדים), למענקים מוגדלים הניתנים למשפחות שבאמת זקוקות לכך. הביטוח הלאומי הינה הזרוע הארוכה של הממשלה לעשיית צדקה וחסד ואין סיבה לתת צדקה למי שמסוגל להסתדר בכוחות עצמו.
[11] וכך כותב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ז): "שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך". כלומר החובה הבסיסית ביותר היא הדאגה לתעסוקה לכל. אחריה עומדת החובה ליצור מציאות בה המשפחה לא תגיע למצב בו תצטרך עזרה חיצונית על מנת לגמור את החודש אלא תצליח לעשות זאת בכוחות עצמה. רק לאחר שהונחו כל רשתות הביטחון והמשפחה בכל זאת הדרדרה יעמדו שירותי הרווחה ועמותות החסד לרשותה.
[12] אם כי אי להתעלם מכך שבמקרים רבים מבצעים עובדים זרים עבודות שאחרים אינם מוכנים לעשות.
[13] רמב"ם הלכות שקלים פרק ד הלכה ז. ומצאנו כך גם בעובדים אחרים. ראה חידושי הרמב"ן בבא מציעא קיב ע"ב: "דשכר אומנות מידע ידיע ולא שכיחא דכפר ביה בעה"ב בפחות מחייו דשכיר" (= כלומר אין זה סביר שבעל הבית יטען שהתחייב לתת לפועל שכר של פחות מהמינימום הדרוש למחייתו). וכן ניתן ללמוד מדין עבד עברי. וכן הרב הראשון לציון הרב עוזיאל זצ"ל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חושן משפט סימן מד ): "מצות עבודה עברית אינה נשלמת רק בהעסקת הפועל העברי בעבודה בשכר, אלא מצוה זו מחייבת את כל בעל הבית לשלם לפועליו בשעור זה שיוכל הפועל לפרנס את עצמו במדת רמת דרגת החיים שבמקום עבודתו".
[14] הכוונה למשפחה נורמטיבית בה חיים בצוותא אבא אמא וילדים. במשפחות חד הוריות ולחילופין משפחות מרובות אמהות, יש לבצע את ההתאמה הנדרשת על מנת שלא יקבלו פחות או יותר ממה שמקבלת משפחה נורמטיבית.