שמיטת כספים בתאגידים

בס"ד

שמיטת כספים בתאגידים

הצגת הנושא

יישום דיני שמיטת כספים בכלכלה המודרנית מעורר קושי גדול: המשק כיום מושתת על אשראי הניתן לא רק למשקי הבית הזקוקים לו כדי לרכוש מצרכי יסוד, אלא גם, ובעיקר, למגזר העסקי המשתמש בו כדי להרחיב ולפתח את העסקים. הפעלת שמיטת כספים במצב כזה עלולה לפגוע פגיעה אנושה במשק: חששם של המלווים מהשמטת החובות עלול לצמצם מאד את היקף נתינת האשראי ובכך לפגוע הן בפיתוח ובצמיחה, והן בהכנסתם של נותני האשראי, זאת בנוסף לפגיעה הקשה בנותני האשראי בכך שלא יוכלו לגבות חלק ניכר מחובותיהם.

אכן אם מדובר בעני שאינו מסוגל לפרוע את החוב, מובן ששמיטת החוב אינה פוגעת בכלכלה. במצב כזה, גם בלא השמיטה, הסיכוי שהמלווה יגבה את חובו הוא נמוך מאד, ודווקא שמיטת הכספים המאפשרת לעני פתיחת דף חדש בחייו, מסייעת לכלכלה באשר היא מחזירה את העני לפעילות כלכלית, לצריכה, להשקעה ולשאר דברים המניעים את הכלכלה.

אלא שעל פי ההלכה נוהגת שמיטת כספים בכל סוגי ההלוואות, גם בהלוואה לעשיר שיש לו מהיכן לפרוע.[1] חובות אלו, ניתנים היו לגביה אלמלי שנת השמיטה, וכאן א"כ קיים החשש ששמיטת הכספים תגרום לפגיעה קשה במשק.

אמנם כבר הזהירה תורה את המלווים שלא ימנעו מלהלוות מחשש שהחוב ישמט:

(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:[2]

אלא שפשט הכתוב מתייחס להלוואה לעני המהווה קיום מצוות צדקה אותה מחויב המלווה לקיים גם סמוך לשנת השמיטה, ולא מצאנו חובה לתת הלוואה עסקית אשר תישמט בשנת השמיטה ואשר תביא להתעשרותו של הלווה על חשבון המלווה.[3]

אכן, כיום ניתן להשתמש בפרוזבול בכדי לגבות את החובות גם לאחר השמיטה, אלא שפתרון זה לוקה בחסר משתי סיבות:

האחת - על פי ההלכה מועיל הפרוזבול רק כאשר חיוב שמיטת כספים הוא מדרבנן, ולא ניתן להשתמש בו כאשר שמיטת כספים דאורייתא[4], וכמי ששואפים ומתפללים לזכות לקיום מצוות שמיטה מדאוריתא, איננו יכולים להימלט מלהתמודד עם השאלה כיצד יוכל משק מודרני לתפקד במציאות בה נוהגת שמיטת כספים.

השניה – אדם עלול לשכוח לעשות פרוזבול – דבר העלול לגרום לו נזק כלכלי כבד באשר יאסר עליו לתבוע את כספו המושקע בבנקים ובחברות שונות.[5]

היות שהלוואות עסקיות ניתנות בד"כ לחברות או ע"י חברות, נבחון להלן את האפשרות על פיה, גם בלא פרוזבול לא תחול שמיטת כספים כאשר מדובר בחברות - לכל הפחות כאשר החברות הן אלו הלוות.

מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ

מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ והשאלה האם ההלכה מכירה בה כאישיות משפטית נפרדת נידונו בהרחבה ע"י הפוסקים במאה וחמישים שנים האחרונות, בעיקר בכל הנוגע לאיסור ריבית ולאיסור בל יראה ובל ימצא בחמץ בפסח, ונחלקו בכך הדעות: יש שכתבו שעל פי ההלכה חברה הינה שותפות רגילה, ויש שכתבו שההלכה מכירה בחברה כאישיות משפטית נפרדת אשר מצוות התורה אינן חלות עליה – גם כאשר בעלי המניות הם יהודים.[6]

יש הסוברים שחברה בע"מ מוגדרת גם על פי ההלכה כאישיות משפטית נפרדת והיא הנחשבת בעלים על נכסיה, ולא חלות עליה מצוות שהן גזירת הכתוב, כגון חמץ בפסח, שבת וריבית, אך עם זאת כן חלות עליה מצוות שכליות שבין אדם לחבירו כגון איסורי גניבה וגזילה ואונאה, הן בכל הנוגע להתנהלותה של החברה כלפי אחרים, והן בכל הנוגע להתנהלותם של אחרים כלפיה.[7]

לפי גישה זו, על פיה רק מצוות שכליות שבין אדם לחבירו חלות על חברה, יש לדון מה יהיה הדין בשמיטת כספים – האם יש לראותה כמצווה שהיא גזירת הכתוב, או שמא היא נחשבת כמצווה שכלית שבין אדם לחבירו.

שמיטת כספים – "ממונא" או "איסורא"?

כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ט ה"א):

מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית שנאמר שמוט כל בעל משה ידו, והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו.

הרי שהמלווה מצווה במצוות עשה להשמיט את החוב, וכן מוזהר בלא תעשה שלא לתבוע חוב שעברה עליו שנת השמיטה.

נחלקים הראשונים בשאלה האם החוב נפקע מעצמו לאחר השמיטה, או שמוטלת חובה על המלווה להשמיט ולמחול על החוב, וכל עוד לא עשה זאת – החוב קיים.

לדעת היראים (סימן קסד) החוב אינו נפקע מעצמו. השמטת החוב צריכה להעשות ע"י המלווה, ואם מסרב, רשאי הלווה להזמינו לדין, אך מכל מקום כל עוד לא השמיט המלווה את החוב – חייב לשלם:

וחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי מלוה שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע, אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר וב"ד יחייבו למלוה לומר משמיט אני כאשר צוהו חכמים

אולם, רוב הראשונים סוברים שזו "אפקעתא דמלכא" והחוב נפקע מעצמו – גם בלא שהמלווה אומר משמט אני, וכך כותב ספר התרומות (שער מה ה) בשם הרמב"ן:

שביעית משמטת את המלוה ומפקעת שעבודא לגמרי, ולא משום מצוה של זה בלבד אלא אפילו בא מלוה לעבור על דברי תורה ולתבוע חובו אחר שביעית הלוה פטור, שכבר נפקע שעבודו לגמרי

אם נאמר, כשיטת רוב הפוסקים, שהחוב נפקע מעצמו, משמעות הדבר שמעבר לעניין ה"איסורא" שבשמיטה, דהיינו המצוות המוטלות על המלווה, יש בשמיטה גם צד של "ממונא" - הפקעת החוב.

נפק"מ בזה תהיה לגבי חרש שוטה וקטן: היות שהשמיטה אינה רק "איסורא" אלא גם "ממונא" היא תחול גם על חובות שחייבים לחרש שוטה וקטן. אמנם חרש שוטה וקטן פטורים מן המצוות ואינם מצווים להשמיט את החוב, אך החוב ישמט ממילא בכל מקרה, והם לא יהיו רשאים לגבותו לאחר השמיטה. אכן, אילו היינו פוסקים כשיטת היראים שכל עוד המלווה לא שמט את החוב חייב הלווה לפורעו, היו חרש שוטה וקטן רשאים לגבות את חובותיהם גם לאחר השמיטה, משום שאינם חייבים לומר ללווה "משמט אני".[8]

מכאן, שאף אם נאמר שחברה בע"מ אינה חייבת במצוות, ואינה מצווה לשמט את החוב, עדיין, לדעת רוב הראשונים, לא יהיה בכך כדי למנוע הפקעת החוב בסיומה של שנת השמיטה – כדין חובות לחרש שוטה וקטן.

היה מקום לומר, שבשונה מחרש שוטה וקטן, חברה בע"מ, בהיותה אישיות משפטית נפרדת, אינה מוגדרת כלל כיהודי, וכשם שהלוואתו של נכרי אינה נשמטת בשביעית כך גם הלוואה של חברה בע"מ לא תישמט. אך נראה פשוט שאין הדבר כן, ואף אם נאמר שהחברה אינה חייבת במצוות, משמעות הדבר היא שמנהלי החברה אינם חייבים לקיים מצוות בנכסי החברה, אך ברור שנכסי החברה, כאשר בעלי המניות שלה הם יהודים[9] – נחשבים כנכסים של יהודים, וכספים שהלוותה החברה כמוהם ככספים שהלוו יהודים[10]. על כן רק אם נאמר שהמלווה מצווה לשמט את החוב וכל עוד לא עשה זאת החוב לא נשמט - יש מקום לומר שהחובות שחייבים לחברה לא ישמטו משום שבעלי החברה אינם מצווים לשמט את החובות הללו. אך אם נאמר שהפקעת החוב נעשית ממילא – יפקעו ממילא בתום שנת השמיטה החובות שחייבים לחברה כדין כל הלוואה שהלווה יהודי.[11]

מכאן שכספים שהלוותה חברה שבעלי המניות בה הם יהודים, כמוה ככספים שהלווה יהודי, ולפי רוב הפוסקים אין בעובדה שהחברה פטורה ממצוות בכדי לקבוע שהחובות שחייבים לה לא ישמטו.

לכך יש להוסיף, שהגישה הרווחת בין הפוסקים כיום הינה שיש לראות את החברה בע"מ כשותפות רגילה ולא כאישיות משפטית שמצוות התורה אינן חלות עליה[12], ואף הרב אשר וייס עצמו פסק, לעניין איסור ריבית, שראוי להשתמש בהיתר עסקא ולא לסמוך על כך שאיסור ריבית לא חל בחברה. עפ"י גישה זו, חיובה של החברה בשמיטת כספים אינו תלוי כלל בשאלה האם שמיטת כספים היא גזירת הכתוב או מצווה שכלית שבין אדם לחבירו.

עם זאת, נראה שישנם טעמים אחרים על פיהם יש מקום לומר ששמיטת כספים לא תחול על חברות בע"מ.

שעבוד נכסים בלא שעבוד הגוף

לדעת הרב משה פינשטיין, אף שחברה בע"מ אינה מוגדרת הלכתית כאישיות משפטית נפרדת, מכל מקום לא חל איסור ריבית על הלוואות שהיא לווה. הטעם לכך הוא, שהיות שמדובר בחברה בעירבון מוגבל, אשר לא ניתן לגבות את חובותיה מנכסיהם הפרטיים של בעלי המניות אלא מנכסי החברה בלבד, הרי זו נחשבת כהלוואה שיש בה שיעבוד נכסים בלבד בלא שיעבוד הגוף, ובהלוואה כזו לא אסרה התורה ריבית:

 וזהו סתם מלוה שבתורה ובגמ' ובכל מקום שהוא עושה חיוב על גוף הלוה שישלם ואין תלוי כלל אם יש לו ממה לשלם או אין לו לשלם נעשה עליו חיוב זה ונקרא רשע כשאינו מקיים חיובו, והוא שעבוד הגוף שיש על הלוה שזהו העיקר ושעבוד הנכסים בא מזה... אבל מלוה כזו שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם שאף שיש לו ממון הרבה אין על גופו שום חיוב לשלם וליכא עליו העשה דתשלומין ולא יהיה רשע כשלא ישלם לא נאמר ע"ז איסור ריבית. וכן הוא ענין הביינק /הבנקים/ שבמדינתנו באמעריקא שגוף הבעלים של הביינק אינם מחוייבין כלום לאלו שהניחו מעותיהם בהביינק אף אם יזדמן שלא יהיה בהבאנק מעות לשלם, שלכן ליכא איסור ריבית אף כשהבאנק הוא של ישראל...[13]

על דברים אלו חלק הגרש"ז אוירבך שהוכיח שאף כאשר הפירעון מוגבל לתבואה של שדה ספציפי ואין מחויבות של הלווה לפרוע את החוב מנכסים אחרים - עדיין נוהג איסור ריבית:

הרי להדיא דאף בהלואת סאה בסאה דקיל טפי אפי"ה כיון דלא שכיח כלל תיוהא כזו שלא יוכל המלוה לקבל את הסאה שלו ה"ז אסור אף על פי שהפרעון מוגבל רק מתבואת אותה השדה בלבד בלי שום חובת גברא על האריס וכ"ש דאסור סאה בסאתים, וה"נ בבנק הרי דרך העולם לשמור מעותיהם בבנק ואין חוששין לתיוהא, וכיון שכן אף אם נאמר דאין זו רבית קצוצה הואיל והמנהלים ובעלי המניות אינם אחראים כלל באופן אישי, מ"מ דרבנן ודאי אסור כיון דבשעה שמלוה מעות לבנק נעשה כמלוה ברבית לבעלי המניות שהם אנשים שחייבים במצוות, אלא שהותנה ביניהם שהפרעון יהי' מוגבל רק מהרכוש שלהם שהשקיעו בבנק ולא מכל רכושם הפרטי[14]

אכן, כפי שכותב הגרש"ז אוירבך, אילו היה חשש סביר שהנכס המשמש לפירעון ייפסד  והמלווה יפסיד את הקרן – לא היה איסור ריבית אף אם בסופו של דבר יקבל המלווה יותר מהקרן, אך היות שאין זה המצב, עצם העובדה שלא ניתן לגבות את החוב מנכסיהם הפרטיים של בעלי המניות אינה גורמת לכך שאיסור ריבית לא יחול.

כל זה בנוגע לאיסור ריבית. אך בנוגע לשמיטת כספים מצאנו במפורש שהעובדה שהפירעון מוגבל לנכסים מסויימים גורמת לכך שהחוב לא יישמט – אף אם לא קיים חשש להפסד הנכס:

הגמרא מביאה ברייתא העוסקת באדם העושה הסכם עם כהן, לוי או עני, על פיו הוא נותן להם הלוואה בתחילת השנה על מנת שפירעון החוב יהיה ע"י התרומות והמעשרות של הפירות שיגדלו בשדהו, שבמקום לתת להם אותם – ישאירם אצלו ויקזז את שווים מהחוב.

בברייתא נאמר שבהסכם זה אין חשש ריבית – אף אם יתכן ששווי פירות התרומות והמעשרות שישארו אצל בעל השדה כפירעון החוב יעלה על סכום ההלוואה, וכן ששמיטת כספים אינה משמטת חוב זה:

ת"ר: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן - מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ופוסק עמהן כשער הזול, ואין בו משום רבית, ואין שביעית משמטתו... ואין בו משום רבית. מאי טעמא? כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה, כי אית ליה נמי אין בו משום רבית. ואין שביעית משמטתו. דלא קרינא ביה לא יגוש.[15]

הטעם שהביאה הברייתא לכך שאין בהלוואה זו איסור ריבית, שונה מהטעם שהביאה לכך ששמיטת כספים אינה נוהגת בה.

הטעם לכך שאין כאן ריבית הוא: "כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה, כי אית ליה נמי אין בו משום רבית", דהיינו שהיות שאם ישתדפו השדות ולא יהיה יבול יפסיד המלווה אף את הקרן, על כן אין איסור ריבית גם אם בסופו של דבר היה יבול ושווי התרומות והמעשרות עלה על סכום ההלוואה.[16]

לעומת זאת, הטעם לכך שאין נוהגת כאן שמיטת כספים הוא: "דלא קרינא ביה לא יגוש", ופירש רש"י: "לא קרינא ביה לא יגוש - שאינו יכול לתובעו כלום".

נמצאנו למדים ששמיטת כספים אינה חלה כאשר המלווה רשאי לגבות את חובו מנכסים מסויימים בלבד, ואינו יכול לתבוע אישית את הלווה. זאת בשונה מריבית שם יתכן שאין בעובדה שהמלווה אינו יכול לתבוע את הלווה בכדי למנוע את האיסור – אלא רק כאשר קיים חשש הפסד.[17]

הרי לנו שאף אם איסור ריבית חל כאשר יש שיעבוד נכסים בלבד בלא שעבוד הגוף, שמיטת כספים לא תחול. מכאן שאף החולקים על האגרות משה בנוגע לאיסור ריבית וסוברים שאיסור ריבית חל על חובות שהחברה חייבת למרות שמדובר בשעבוד נכסים בלבד, יודו ששמיטת כספים לא תחול על החובות הללו, והמלווים לחברה יוכלו לגבות את חובותיהם גם לאחר שנת השמיטה בלא צורך להזדקק לפרוזבול.

יש מי שרצה לדחות ראיה זו וביאר שכוונת הגמרא לומר שהטעם שאין כאן לא יגוש הוא משום שהמלווה כלל אינו פונה ללווה בגביית החוב, אלא מקזז משלו, דהיינו מהמעשר שגדל אצלו, ואין להוכיח מכאן שגם במקרה בו אמנם אין שעבוד הגוף אך המלווה פונה ללווה לגבות מנכס מסויים שברשותו – ג"כ לא קרינן ביה לא יגוש.[18] אך לענ"ד לא ניתן לבאר כך, שמלבד שמדברי רש"י משמע שהטעם לכך שלא קרינן ביה לא יגוש הוא משום שאינו יכול לתבוע את הלווה, ולא משום שהמעשר כבר ברשותו ואינו צריך לתבוע את הלווה, כך מוכח גם מדברי המאירי שם, שלאחר שהביא את הסברו של רש"י הביא הסבר נוסף: "שנגוש ועומד הוא שהרי הפירעון ברשותו". הרי שבהסברו זה באר שמה ששביעית אינה משמטת הוא משום שהפירעון ברשותו, ומשמע שעל פי ההסבר הראשון, שהוא הסברו של רש"י ורוב הראשונים, הנימוק לכך ששביעית אינה משמטת אינו שהפירעון ברשותו אלא שאינו יכול לתבוע את הלווה.

הגדרת נכסי חברה כאפותיקי מפורש

נראה שהגדרתו של הרב משה פינשטיין את חובות החברה כחובות שיש בהם שיעבוד נכסים בלא שיעבוד הגוף מוסכמת גם על החולקים עליו לעניין איסור ריבית, וזאת מחמת הגדרתם את שיעבוד הנכסים בחברה בע"מ כאפותיקי מפורש.

כאשר אדם משעבד נכס לפירעון חובו, מבחינה ההלכה בין אפותיקי סתם לבין אפותיקי מפורש. אפותיקי סתם הוא שיעבוד של שדה שאינו מפקיע את השיעבוד משאר הנכסים, ואילו אפותיקי מפורש הוא שיעבוד של נכס שיש בו התנייה שהמלווה לא יוכל לפרוע את חובו ממקום אחר – אלא רק מנכס זה.

וכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ קיז א):

העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו או לאשה בכתובתה, והוא שיכתוב להם: מכאן תגבו, ושטפה נהר, הרי זה גובה משאר נכסים וטורף אותם... ואם התנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזו, אינו גובה משאר נכסים. ואם מכרה לאחר ובא בעל חוב זה לטרפה, אינו יכול לסלקו בדמים (טור סי' קמ"ו), מאחר שהתנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזו.

כאשר חברה בע"מ לווה, האחריות על החוב מוטלת אך ורק על נכסי החברה, ובד"כ לא יוכל המלווה לגבות את חובו מנכסיהם הפרטיים של בעלי המניות. אשר על כן, הגדיר בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן קמג) את אחריותה של החברה כאפותיקי מפורש:

ופשיטא דחברה בע"מ עדיף מכל הנהו הנז', דהרי בהם הוי אפותיקי מפורש דלא יהא להם פרעון אלא מזה, וכמ"ש בספרי (ח"ג סי' א') באריכות דעפ"י חוקי החברה אין לבעל מניות שום שייכות לרכושה, ואין לבעלי מניות שום אחריות פרטית מביתם על כל מעשי החברה

וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן רעז):

ולפ"ז נלפענ"ד פשוט דהקארפ' הוא באמת שותפות ככל השותפות שבעולם אלא שהשותפות הזה הנקרא קארפ' או בע"מ הוא שותפות שהטילו בו השותפין ב' תנאים בשעה שנשתתפו: ...

התנאי השני דאפילו בשיעבוד נכסי עושים תנאי שיהיו בערבון מוגבל היינו הערב שהם הנכסים מוגבלים הם דלאו כל הנכסים נכנסו בשיעבוד ואין משעבד שאר נכסיו לשותפות זו אלא כסף זה שהכניס לשותפות יהא אחראי ולא כסף אחר ולא שאר נכסיו כלל...

והא דלא תקשה דהיכן מצינו תנאי כזה דבשיעבוד נכסי נמי לא ישתעבדו רק הנכסים האלו דמצינו כעין זה באפותיקי דאין אשאר נכסים שום אחריות...

כך גם נקט בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן שו), אך הגביל זאת למצבים בהם בעל החברה ניהל את החברה כראוי, ולא גרם ברשלנותו לכך שתפשוט רגל:

לכן יראה לענ"ד דאין לדון חברה בע"מ קארפרעשין כאפותיקי מפורש רק כשבעל החברה יכול להוכיח בראיות ברורות שלא נהנה מהחברה יותר משיעור המותר, ושמה שעתה פושט הרגל הוא באונס ממש דומיא דשטפה נהר של אפותיקי, אבל כשרגלים לדבר שפשיטת רגל באה באשמת בעל החברה אנן סהדא דלזה לא הסכים המלוה שלו מעולם אעפ"י שכל תנאי שבממון קיים אומדנא דמוכח הוא דלזה לא הי' דעתו מסכים, וכי מי שעושה אפותיקי מפורש ולא שטפה נהר מאונס אלא הלוה במזיד איבד את קרקע האפותיקי הכי יכול לטעון לא יהי' לך פרעון אלא מזה.

מסוגיית הגמרא נראה שחוב בו משועבדים הנכסים באופן של אפותיקי מפורש אין בו כלל שיעבוד הגוף אלא שיעבוד נכסים בלבד.

דהנה במשנה במסכת גיטין (מ ע"ב) נחלקו בדין עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו, ופסק הרמב"ם כרשב"ג שהמשחרר חייב מדין מזיק שיעבודו של חבירו:

וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו[19]

והראב"ד שם השיג עליו ופטר לגמרי משום שאין זה דומה למזיק שעבודו של חבירו משום שכאן המשחרר עושה את המעשה בעבד השייך לו.

אף לרמב"ם שחייב, זהו מחמת היותו מזיק שעבודו של חבירו, כמפורש בדברי הרמב"ם, ולא מחמת החוב המקורי שהלווה היה חייב. על כן כאשר כותב הלווה למלווה, לאחר ששחרר את העבד, שטר חדש על החוב למלווה, הוא כותב בשטר את תאריך כתיבת השטר הנוכחי, ולא את תאריך החוב המקורי, משום שהחוב המקורי פקע ברגע שהלווה עשה את העבד אפותיקי.[20] ור' במגיד משנה שם שבאר שהמחלוקת היא רק באפותיקי מפורש אבל באפותיקי סתם פשוט שהמשחרר חייב שהרי אפילו אם מת העבר גובה המלווה משאר הנכסים.

הרי שכאשר המלווה משעבד נכס כאפותיקי מפורש, פוקע שיעבוד הגוף שלו, וכ"כ הקצות החושן עי"ש[21], ואולם יש הסוברים שגם באפותיקי מפורש יש שעבוד הגוף.[22]

שמיטת כספים באפותיקי מפורש

מהאמור לעיל, על פיו כאשר אין שיעבוד הגוף שביעית אינה משמטת, עולה שכאשר מדובר בהלוואה שיש בה שיעבוד נכסים באופן של אפותיקי מפורש, יש מקום לומר ששביעית לא תשמט, וכן היא דעת הרמב"ם וראשונים נוספים.

דהנה פסק הרמב"ם:

שביעית משמטת את המלוה ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים ה"ז משמיט, ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמיט...[23]

הרי שעל פי פסק הרמב"ם, אם הלווה הגדיר שדה ספציפית שממנה יגבה המלווה את חובו – שביעית אינה משמטת.

הראשונים התקשו בביאור הלכה זו לאור דברי הגמרא במסכת בבא מציעא שם נאמר:

האי משכתנא באתרא דמסלקי... שביעית משמטתה, ובאתרא דלא מסלקי - בעל חוב גובה הימנו, ובכור נוטל בו פי שנים, ואין שביעית משמטתה.[24]

עפ"י דברים אלו, כאשר הלווה נתן למלווה קרקע כמשכון, והמלווה אוכל מפירותיה ומקזז מהחוב, יש להבחין בין מצב בו יש באפשרותו של הלווה לסלק בכל רגע את המלווה מהקרקע ע"י שיפרע את החוב, לבין מצב בו אין לו אפשרות כזו: אם יש לו אפשרות (= אתרא דמסלקי) – שביעית משמטת, ואם אין לו אפשרות (= אתרא דלא מסלקי)  אין שביעית משמטת. הטעם לכך הוא, שכאשר אין אפשרות לסלק את המלווה, נחשבת הקרקע כמכורה למלווה ואין זו הלוואה אלא מכירה.

מגמרא זו מוכח, לכאורה, שגם כאשר הפירעון הוא משדה מסויימת שביעית משמטת – ואפילו שהמלווה כבר קיבל את הקרקע ואוכל מפירותיה, וא"כ כל שכן שתחול ב"סיים לו שדה" שם המלווה עדיין לא אוכל מפירות השדה – ודלא  כמו שפסק הרמב"ם,

וכך כותב הרשב"א, לאחר שרצה בתחילה לומר כרמב"ם שאם סיים לו שדה בהלוואתו אינו משמט:

לא אפשר למימר הכי דהא בהדיא אמרו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע האי משכנתא באתרא דמסלקי השביעית משמטתה ולא עדיף סיים לו שדה בהלואתו ממשכנתא דנחית לה מהשתא[25]

בישוב דברי הרמב"ם העלו חלק מהראשונים את האפשרות שבדין "סיים לו שדה" עוסק הרמב"ם באפותיקי מפורש ולכן אינו משמט, אך דחו זאת בהסתמך על דין המלווה על המשכון שאינו משמט משום שהמלווה נחשב כקונה את המשכון, ומשמע שכאשר אינו קונה ממש את המשכון – שביעית משמטת:

אפשר דמוקי לה להא דסיים לו שדה באפותיקי מפורש, וראיתי לרמב"ן נ"ר דאפילו באפותיקי מפורש משמט דהא מלוה על המשכון משום דקני ליה ממש כדר' יצחק הוא דאין שביעית משמטתו הא לאו הכי משמט.[26]

אך הר"ן על הרי"ף באר שלדעת הרמב"ם אפותיקי מפורש אינו משמט ובזה מדובר בדין "סיים לו שדה".[27]

ובאמת נראה שאין להקיש מדין משכנתא ומדין המלווה על המשכון על דין סיים לו שדה, באשר מדובר בעניינים שונים לחלוטין: משכנתא והלוואה על המשכון נועדו להבטיח למלווה את פירעון החוב. המשכנתא או המשכון שברשותו מהווים ביטחון לכך שהלווה יפרע את החוב, אולם הם לא נועדו להפחית את מחויבותו של הלווה לפירעון. שונה הדבר בסיים לו שדה: משמעות "סיים לו שדה", אם נעמיד זאת באפותיקי מפורש, הינה הפחתת המחויבות של הלווה לפירעון. כאשר הלווה מייחד את השדה לפירעון באפותיקי מפורש יש בכך משום התניה שהמלווה לא יוכל לפרוע את החוב מכל נכס אחר – פרט לאותה שדה.[28]

על כן יש ודאי מקום לומר שאף שבמשכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת, וכן במלווה על המשכון היתה שביעית משמטת אלמלי היה המלווה נחשב כקונה את המשכון, בסיים לו שדה לא תשמט, משום שכאשר מצמצם המלווה את אפשרות הפירעון לקרקע ספציפית בלבד – לא קרינן ביה "לא יגוש".

כשיטת הרמב"ם שבסיים לו שדה אינו משמט פסקו הסמ"ג (לאוין ער), והכפתור ופרח (פרק מט) ובבאור הגר"א כתב שכך משמע בירושלמי,[29] ובשו"ת חיים שאל כתב שגם לדעת תוספות באפותיקי מפורש אינו משמט.[30]

נמצא א"כ, שהיות שנכסי החברה מוגדרים כאפותיקי מפורש, הרי שלדעת הרמב"ם והסוברים כמותו לא תחול שמיטת כספים על חובות שהחברה חייבת.[31]

שמיטת כספים בגביה מיתומים

פסק השולחן ערוך שיתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרים, אין צריכים פרוזבול, ובאר הסמ"ע שמדובר הן כאשר אביהם שנפטר היה המלווה, והן כאשר הלוו הם.[32]

בגמרא במסכת גיטין (לז ע"א) מבואר שהטעם לכך שאין צריכים פרוזבול הוא משום שיש כאן תקנת ביה"ד: "דרבנן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים". לשיטת רש"י טעם זה נאמר בחוב של אביהם שנפטר, ואילו לדעת הרא"ה בשם הרמב"ן תקנת ביה"ד נדרשת למקרה בו היתומים הם אלו שהלוו, אך כאשר אביהם היה המלווה השביעית אינה משמטת מחמת גזירת הכתוב "'כל בעל משה ידו' – ולא היורש", ואין צורך בתקנת ביה"ד.

התומים מבאר שלשיטת רש"י, גזירת הכתוב מתייחסת למקרה בו היתומים הם יורשיו של הלווה ולא למקרה בו הם יורשי המלווה:

דלא קאי על יורשי המלוה רק על יורשי הלוה, דאם מת הלוה והניח נכסים אין בהם שמיטה, דעיקר מה שהקפידה התורה הוא ללא יגוש אותו, דהוא משועבד גופו, ונכסיו אינון ערבין, ובשביעית פטרה התורה לבל יכול לנגוש אותו והפקיעה שעבוד הגוף. וזהו בלוה חי, אבל במת בלא"ה על יורש אין שום שעבוד הגוף, דהוא לא נשתעבד כלל, רק נכסי אביו הם ערבים בשביל אביו, ובמה יחול שמיטה, אביו מת, ונכסיו ערבים מיום הלואה, ועליו הוא לא נשתעבד כלל, וא"כ ברור דמסתבר למאוד דיורש הלוה, בו לא שייך שמיטה.[33]

ביאור דבריו, ששמיטת כספים מפקיעה רק את שיעבוד הגוף אך לא את שיעבוד הנכסים. על כן כאשר הלווה בחיים וגופו משועבד, היות ששעבוד הנכסים תלוי בשעבוד הגוף, על כן משפקע שיעבוד הגוף ע"י השמיטה פקע גם שיעבוד הנכסים. אולם, כאשר הלווה נפטר נוצר מצב בו קיים שעבוד נכסים בלבד בלא שעבוד הגוף, ושעבוד זה אינו פוקע ע"י השמיטה.

עפ"י דברים אלו, גם חוב שחברה בע"מ חייבת לא ישמט משום שגם בה יש שעבוד נכסים בלבד בלא שעבוד הגוף כנ"ל.[34]

אלא שעל דברי התומים קשה לכאורה מהגמרא בגיטין (יח ע"א) שדנה בשמיטת כספים בכתובה:

איתמר: מאימתי כתובה משמטת? רב אמר: משתפגום ותזקוף, ושמואל אמר: פגמה אף על פי שלא זקפה, זקפה אף על פי שלא פגמה.

ונפסקה ההלכה כשמואל שכתובה משמטת בין בפגמה דהיינו שנפרעה חלק מכתובתה, ובין בזקפה עליו במלווה.[35]

גביית הכתובה באלמנה נעשית מנכסי היתומים, ומכאן, לכאורה ראיה כנגד התומים שכתב שבגביה מנכסי יתומים אין שביעית משמטת.

היה מקום לומר שדברי הגמרא עוסקים בגרושה הגובה כתובתה מהגרוש ולא באלמנה הגובה מהיתומים[36], וכן משמע מדברי הרמב"ם שהביא דין זה רק בגרושה, אך השולחן ערוך הביא את הדין גם באלמנה ומדבריו מוכח, איפוא, ששביעית משמטת גם כאשר גובים מנכסי היתומים.

אך לענ"ד נראה שלא קשה מכאן על התומים, משום שיש לחלק בין חוב שהיה האב חייב והיורשים ירשו אותו, לבין חוב שנוצר אצל היורשים, גם אם פרעונו הוא מנכסי הירושה:

כאשר האב הוא הלווה, שיעבוד הגוף נוצר אצלו וכלפיו קיים האיסור של "לא יגוש", והיות ששעבוד הגוף אינו עובר בירושה, הרי שכלפי היתומים אין איסור לא יגוש ומשום כך שביעית אינה משמטת.

בכתובה מדובר באופן אחר: הגדרת חוב הכתובה כמלווה נוצרה רק לאחר פטירתו של האב וגם זאת לא מיד אלא רק לאחר שהאלמנה נפרעה חלק מן הכתובה ע"י היתומים או שזקפה את חוב הכתובה כמלווה. וזו לשונו של המאירי בסוגיא בגיטין שם:

כתובה לא סוף דבר שבעוד שהאשה ברשות בעלה אינה משמטת שהרי אין קורין בה לא יגוש שהרי עכשו לאו בת נגישה היא והרי הוא כמלוה שקבע זמן שלה לעשר שנים שאין שביעית שבתוכן משמטתה אלא אף בשמת או שגירשה אין שביעית משמטתה עד שתצא מתורת כתובה ויבא לכלל חוב וכל שזקפה עליו במלוה הרי היא כחוב וכן כל שפגמה אף על פי שלא זקפה הואיל וקבלה מיניה קצת פירעון הרי היא כשאר שטרי חוב

נמצא א"כ שהיציאה מתורת כתובה והכניסה לכלל חוב נוצרה אצל היתומים, וא"כ ניתן לראותם כלווים ולא כמי שירשו הלוואה מאביהם. אמנם נכון שאין היתומים חייבים לפרוע את החוב אלא מנכסי הירושה אך מכל מקום ניתן לראותם כלווים שסיימו למלווה שדה בהלוואתו, שכפי שהבאנו לעיל נחלקו הראשונים האם בכגון זה שביעית משמטת. ושמא הרמב"ם, לשיטתו בדין סיים לו שדה, סובר שבכגון זה אינו משמט ועל כן העמיד את דין השמטת חוב הכתובה בגרושה ולא באלמנה. אך עכ"פ גם לפסק השולחן ערוך לא יקשה מכאן על דברי התומים העוסק, כאמור, בחוב שנוצר אצל האבא.

מכל מקום נראה שאף לדעת השולחן ערוך ניתן ללמוד מדברי התומים שאין שביעית משמטת הלוואה לחברה בע"מ, משום שבשונה מיתומים שכאשר ההלוואה נוצרה אצלם ניתן לראותם כמשועבדים בשעבוד גוף מסויים לפרעונה, בחברה בע"מ, עפ"י ההגדרתה ההלכתית והמשפטית אין שעבוד הגוף.

מניעת הנגישה ולא ביטול פריעת החוב

דברי התומים בנוגע לשמיטת כספים בגביה מיורשי הלווה, וכן הדברים שהבאנו לעיל בענין שמיטת כספים כאשר אין שעבוד הגוף, מתבארים עפ"י דברי הגמרא והראשונים בסוגיית המחזיר חוב בשביעית:

במשנה במסכת שביעית (י, ח) נאמר:

המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני אמר לו אף על פי כן יקבל ממנו שנא' (דברים טו) וזה דבר השמטה.

בגמרא (גיטין לז ע"ב) מבואר שהמלווה רשאי להפעיל לחץ על הלווה על מנת שיאמר "אף על פי כן": "ותלי ליה עד דאמר הכי", ופירש רש"י שם:

אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אע"פ כן.

והתקשו הראשונים שא"כ בטלת תורה שמיטה וע"כ בארו שהלחץ של המלווה על הלווה נעשה באופן שונה.[37]

עכ"פ דין זה, וכן דברי המשנה בשביעית שם (י, ט) ש"המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו", מעוררים קושי: אם רצון התורה שהחוב יישמט, מדוע להפעיל לחץ שלא יעשה כן, ומדוע רוח חכמים נוחה הימנו אם החזיר.

מבאר בעל משנה ראשונה שהטעם לכך הוא שעיקרה של שמיטת כספים היא מניעת הנגישה ולא ביטול פריעת החוב:

כיון שהקילה התורה שאם אמר אעפ"כ מותר מוכח מזה דעיקר מצות השמטת כספים אינה אלא שלא יגוש המלוה וכ"כ הרמב"ם בחבורו שאם אמר אעפ"כ יקבל שנאמר לא יגוש והרי לא נגש ע"כ וכשאין כאן נגישה הדר ה"ל מצוה כשאר פריעת חוב[38]

עפי"ז מתבאר שכאשר אין שיעבוד הגוף ממילא אין נגישה משום שאין את מי ליגוש ומשום כך לא חלה שמיטת כספים.

שמיטת כספים באג"ח

עד כה עסקנו בטעמים על פיהם לא תחול שמיטת כספים בחברה, מחמת הגדרתה המשפטית הלכתית של חברה בע"מ. לכך יש להוסיף עוד שתי נקודות שאינן נוגעות למעמדה ההלכתי של חברה: האחת – דין שמיטת כספים בשטר למוכ"ז, והשניה – דין שמיטת כספים בהלוואה עפ"י היתר עסקא.

הבאנו לעיל את הדרשה "'כל בעל משה ידו' – ולא היורש" ממנה למד הרמב"ן ששמיטה אינה חלה על חוב שירשו היתומים, משום שהם אינם "בעל משה" שהרי הם לא היו המלווים ושעבודו של הלווה לא היה כלפיהם.

מדרשה זו למד החתם סופר שבשטר חוב למוכ"ז (= חילוף כתב) לא תחול שמיטת כספים, משום ששעבודו של הלווה אינו דווקא למי שגובה את השטר:

ולפ"ז צ"ל בחילוף כתב שבזמנינו שמדינא משועבד לכל דאתי' מחמתי' לישראלים ולגוים וכמ"ש זה כבר בתומים סי' ס"ט סק"ה וגופו משועבד גם לכל אומות העולם. א"כ לא שייך בו דין שמיטה אפי' לא מסרו ליד נכרי[39]

עפי"ז יש לומר ששמיטת כספים לא תחול על אג"ח סחיר, בלא צורך להכנס להגדרת מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ, ולשאלה האם שמיטת כספים חלה עליה.

היתר עסקה

לכל האמור לעיל יש לצרף את העובדה שהיות שבהלוואות עסקיות עסקינן, מדובר בהלוואות שיש בהן ריבית, וא"כ יש להניח או לפחות יש לצפות לכך שההלוואות תעשינה על פי היתר עסקא.

ביחס להלוואה שיש עליה היתר עסקא פסק השולחן ערוך שהיות הלוואה זו מוגדרת כפלגא מלווה ופלגא פיקדון, שביעית משמטת את חלק ההלוואה ולא את חלק הפיקדון.[40]

אולם הרדב"ז חלק וכתב שמסתבר שגם את חלק ההלוואה שביעית לא תשמט משום שבאמת גם חלק ההלוואה כמוהו כפיקדון:

מסתברא דאין השביעית משמטת העסקא כלל דקושטא דמלתא לאו מלוה היא אלא דרבנן עשאוה פלגא מלוה ופלגא פקדון דטבא לתרוייהו. אבל לא לענין דתשמטנו שביעית...שאין חלק המלוה של העסקא כשאר מלוה דעלמא דשאר מלוה להוצאה נתנה אבל זו לא נתנה להוצאה ואם הוציא ונתן לאחרים ממעות העסק או מן המטלטלין של העסק והביא בעל המעות ראיה ברורה שאלו המטלטלין של עסקא של פלוני מוציאין מידו ואפילו שינה אותם המקבל ומכרם ונתנם במתנה לאחרים או הפסיד חייב לשלם. וכן כתב הרב ז"ל. משמע דדין פקדון יש לעסקא ולא דין מלוה שלא עשו אותו פלגא מלוה אלא לתועלת בעל המעות הילכך אין שביעית משמטת אותו... דלא גרע מהקפת חנות ומכתובת אשה ומשכר שכיר שאין השביעית משמטת אותם.[41]

אלא שספק אם אפשר לסמוך כיום על זה, משום שיש אומרים שההלוואות הנעשות כיום על פי היתר עסקא, היות שעל פי הנהוג הלווה מוציאם לכך צורך שירצה, דינם כהלוואה לגמרי ושביעית משמטת את כולה - גם את חלק הפקדון.[42]

סיכום

א. כאשר חברה בע"מ שנמצאת בבעלות יהודים מלווה לאנשים פרטיים, מסתבר שתחול שמיטת כספים משום שהלווה משועבד בשיעבוד הגוף לפירעון, והמלווה, על אף היותו נחשב על פי החוק כאישיות משפטית, מסתבר יותר שנאסר ליגוש את הלווה.

ב. כאשר חברה בע"מ היא הלווה, מסתבר שלא תחול שמיטת כספים מחמת העדר שיעבוד הגוף של הלווה, ובמיוחד כאשר מדובר באג"ח סחיר שהנפיקה החברה.

ג. לכתחילה בכל מקרה טוב לעשות פרוזבול באשר אין מדובר בטרחה גדולה ובכך אדם מוציא עצמו מן הספק.