קבלת כספים מוועדת העזבונות
שאלה:
בס"ד
במדינה ישנה וועדה שנקראת "וועדת העזבונות".פעילותה מבוססת על ריכוז כספים מכל העולם מאנשים שנפטרו והועידו את כספם לטובת המדינה לחלוקה לעמותות.הכסף מרוכז אצל האפוטרופוס הכללי ומשם לפי המלצת הוועדה הכסף עובר לעמותות המבקשות דרך משרדי הממשלה השייכים לאותו תחום של הנתמך.כל עמותה המעוניינת בתמיכה מגישה בקשה והוועדה בוחנת את הבקשה מצדדים שונים ומחליטה האם וכמה לתמוך.
התורה קובעת לנו דיני ירושה ובשביל לקבוע שהכסף ילך למקום אחר יש צורך להשתמש בלשון נתינת מתנה שתחול רגע לפני הפטירה.ככל הנראה אין טפסים מסודרים עם ניסוח ובטח שלא בדקדוק ההלכתי הנצרך.ואם כן נשאלת השאלה:
א.האם יש תוקף הלכתי לפעילות הוועדה-ואם לא מה צריך לעשות ע"מ לתקן את העניין.(בהנחה שתהיה לנו אפשרות מעשית לתקן)
ב.האם יש היתר לעמותות להיתמך מכספים אלו.
מהמעט שעיינתי אני מבין שלמרות שקיימא לן כר' יהודה שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, הגמרא בבבא בתרא קכו ע"ב אומרת שבירושה אין זה שייך משום שהיסוד של ר' יהודה הוא מחילה וכאן היורש אינו מוחל בסתמא."הקצות" אומר שכל דברי הגמרא זה רק בחלק הבכור המוגדר כחלק נוסף ומתנה ששייך מושג מחילה לגביו אבל חלק הפשוט אינו יכול להימחל כיוון שאין זה עניין ממוני אלא איסורי בהגדרה דינית להיותו "יורש".וכן משמע ברמב"ם נחלות ו,א שמחילה לא תועיל.ואם כן כל עוד לא תהיה לשון מפורשת של מתנה קודם למיתה לכאורה המתנה לא תחול.
ברור שצריך לבחון כל מקרה ונוסח לגופו אבל האם ניתן לפתור את הבעיה באופן עקורני ויסודי לכל המקרים?
מדובר על סכומים עצומים של עשרות מליונים בשנה למאות עמותות וע"כ חשוב לי לברר עניין זה לעומקו.
אם יש צורך לברר פרטים מציאותיים אוכל לברר עם אימי שהיא מנהלת הוועדה.
בתודה,
איתמר קליין.
החשמונאים 3 פ"ת
Itamar10@inn.co.il
0545856848
תשובה:
יישר כח לשואל על שאלתו הנכבדה בנושא החשוב.
לגופו של ענין, יש להקדים שאם מדובר בנפטרים שאינם בני ברית, אין שאלה ממונית ביחס לכסף, והרי זה מותר לגמרי, וזאת ע"פ פסק פעמוני זהב (חו"מ סי' רפ"ג) שבגוי לא שייך האיסור להעביר נחלה מבנו. אמנם יש לדון מצד שאין ראוי לקבל צדקה מגויים, כפי שלמדו מהכתוב "ביבוש קצירה תשברנה", כמובא בסוגיה בב"ב (י ע"ב), ונפסק בשו"ע (יו"ד סי' רנ"ד ס"א).
אבל בהנחה שהנידון הוא בכספי נפטרים בני ברית, יש לברר מספר נושאים. א. מה שדן השואל, האם שייך כאן מתנה על מה שכתוב בתורה. ב. האם דינא דמלכותא מועיל לשנות דין ירושה. ג. האם יש תוקף לצוואות שנעשו שלא ע"פ דין תורה.
א. מתנה על מה שכתוב בתורה
בענין מתנה עמש"כ בתורה, לכאורה אין זה בהכרח נוגע לנידון זה, כיון שרק אם אדם אומר בלשון "ירושה" שפלוני יירש, כשאין הוא ראוי לרשת, אז אין תוקף לדבריו, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רפ"א ס"א): "אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו...".
אבל בנידונינו מן הסתם מדובר באנשים שערכו צוואה אצל עו"ד, בה הם נותנו או ייעדו את כספם לטובת המדינה. א"כ אין כאן שאלה של "ירושה" למי שאינו ראוי לרשת.
השאלה העומדת כאן, היא מצד שיתכן שהצוואה לא נוסחה באופן שיש לה תוקף ע"פ דין תורה, וכיון שכך הרי זה כאילו אין צוואה ואז הבנים או היורשים האחרים ע"פ ד"ת יזכו בכסף, ויהיה אסור להעביר את הכסף לרשותו של האפוטרופוס הכללי.
במצב זה תעלנה השאלות שהעלה השואל באשר לתקפה של וועדת העזבונות, ולגבי האפשרות להסתייע הכספים הנמצאים שם.
יש לדון בתחילה אם מנהג או דינא דמלכותא מהני לשנות דין ירושה של תורה, ואח"כ לדון לגבי צוואות שאין להם תוקף ע"פ ד"ת אלא רק בערכאות.
ב. מנהג או דינא דמלכותא לא מועיל לשנות דין ירושה של תורה
הלכה פסוקה ברמ"א (שו"ע חו"מ הל' גזילה, סי' שסט סע' יא): "הנושא אשה במקום שדנין בדיני עובדי כוכבים, ומתה אשתו, לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא, ונדון הדבר בדיני עכו"ם דאם מתה יורשה בעלה או כדומה לזה, וליכא בזה משום דינא דמלכותא (ב"י בסימן כ"ו בשם תשובת הרשב"א), דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עכו"ם, דאם כן בטלו כל דיני ישראל (מהרי"ק שורש קפ"ז)".
ובפתחי תשובה (שם ס"ק ג) הביא תשובת חתם סופר (חו"מ סי' קמ"ב) בנידון של אשה שעשתה בערכאות של עכו"ם, וסילקה בעלה מירושתו וחילקה נכסיה ליורשיה, אי הצואה קיימת או לא. וצידד הרב השואל לקיים צואה זו, והוא ז"ל האריך לסתור דבריו, והבעל יועמד חי בחלקו כפי חקי ומשפטי התורה. עכ"ד.
ובשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' קכ) כתב לגבי מי שרוצה באמצעות ערכאות להוציא מהיורש האמיתי: "...הרי ענשו חמור יותר מן הגזל והעושק והחמס, כי כל אחד מאלו אפשר שיעשה תשובה כיון שיודעים שגזלו, אבל זה חושב שזכה בדין והוא לא זכה. ודומה לאותן כ"ד דברים שמעכבין את התשובה, ומלבד זה משפיל ומפיל חומת תורתינו...".
כמו כן נפסק ברמ"א (שו"ע חו"מ הל' נחלות, סי' רפא סע' ד): "...אבל בבכור, אם אמר (=האב) יירש כפשוט, או שאמר לא יטול פי שנים, או לא יירש פי שנים, לא אמר כלום, שנאמר לא יוכל לבכר את בן האהובה (דברים כא, טז). הגה: ואפילו במקום שנהגו שאין הבכור נוטל פי שנים, אין לילך אחר המנהג הואיל והוא נגד דין תורה (מהרי"ק שורש ח')".
הב"י (חו"מ סי' כו) הביא את תשובתו הנרגשת ומאלפת של הרשב"א ז"ל, שכתב שם: "...אבל ללמוד מזה לילך בדרכי העכו"ם ומשפטיהם ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה, וכ"ש אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה, הסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שורש וענף והתורה מידו תבקש. ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא, ואפילו גזילה ישיב רשע מיקרי..."
וכתב על זה בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ז סי' נב): "דברי הרשב"א מרעישים המה, ויש בהם אזהרה נוראה שלא לעקור נחלה, ומשמיענו כי טועה וגזלן הוא מי שסומך לומר שמותר משום דינא דמלכותא דינא, דבנחלות אעפ"י שזה ממון אי אפשר לעקור, לפי שנא' בפ' נחלות והיתה זאת לכם לחוקת משפט, לומר שחוקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל בו".
ממקורות אלו, וכן ממקורות נוספים, למדנו שאין בכח מנהג או דינא דמלכותא בכדי לשנות דיני ירושה שנתנה התורה, וכ"פ בפתחי חושן (ח"ח הל' ירושה, פ"א סע' ב).
ג. חובת הזהירות ברכישת עזבונות ולימוד זכות על מנהג העולם
הפתחי חושן (שם, פ"ד סע' לד) כתב: "צוואה שאין בה קנין ואין לה תוקף ע"פ דין תורה, אסור לגבות בה, ויש אומרים שמ"מ אם כבר הוגשה לערכאות יש בה משום מצוה לקיים דברי המת".
וכפועל יוצא מהנ"ל, כתב שם (הע' סט): "...ולכאורה יש להזהר כשקונים חפצים, ובפרט קרקעות, שהקונה מהמקבל (=שקיבל מערכאות מנכסי המת שלא ע"פ ד"ת) דינו כקונה דבר גנוב וגזול. והעולם אינם נזהרים לברר אם המוכר זכה בדבר זה ע"פ דין תורה. ודבר זה מצוי הוא ובפרט כשקונה מאנשים חילוניים".
ובהמשך ניסה לדון לכף זכות בג' טענות: א. מסתמא מחלו היורשים האמיתיים אם מתוך שוגג ואם מתוך אונס. ב. מסתמא היורשים האמיתיים התיאשו מנכסים אלו והרי זה כעין זוכה מן ההפקר. ג. יתכן שאם היורשים התרצו וחילקו את הירושה ע"פ ערכאות, הרי מחלו זה לזה. ואע"פ שעברו על איסור ערכאות, מ"מ בדיעבד אין זה גזל.
וסיים: "אבל פשוט הוא שאם יודע שהמוכר זכה בחפץ או בקרקע רק ע"פ ערכאות שלא מדעת היורשים, שנראה שאסור לו לקנות החפץ, אא"כ יסכימו היורשים האמיתיים לכך".
ונלע"ד שאכן כפי שכתב שם, אין זה אלא ניסיון לדון לכף זכות, אבל אליבא דאמת יש לדון בטעמים שכתב:
על טענה א. אם ידוע שבאמת היורשים האמיתיים לא מחלו, ונמצא שיש חשש גזל בכסף.
על טענה ב. הרי יאוש לבד אינו מועיל, אלא דווקא עם שינוי רשות, ולכן לא מהני בקרקעות. כמו כן בנד"ד יש לעיין מצד שלא מהני יאוש בחוב, לפי מה שהביא בהגהות הט"ז (חו"מ סי' קס"ג ס"ג) את שיטת הגאון חכם צבי ז"ל, דלא מהני יאוש בחוב, כיון דנתחייב גופו לשלם בפריעת בעל חוב, לא פקע ע"י יאוש. והובא בנתיה"מ (קסג חידושים סקכ"א).
על טענה ג. אם לא היה כך, שהיורשים התרצו ומחלו, הרי אי אפשר להוציא מהם.
אמנם מצאנו בנידון זה צדדים להתיר בתשובות פוסקי הדור, כדלקמן.
ד. שו"ת חשב האפוד - מצוה לקיים דברי המת
יש להקדים בשאלה, אולי אע"פ שהצוואות שנעשו שלא ע"פ ד"ת, בכל זאת יש להם תוקף מצד הדין "מצוה לקיים דברי המת", שהרי הנפטר ציווה בחייו לתת את כספו לטובת המדינה לחלקה לעמותות.
תשובה: נפסק בשו"ע (חו"מ הל' מתנת שכיב מרע, סי' רנב סע' ב): "מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך".
מבואר שיש תנאי בחובת המצוה לקיים דברי המת, והוא, שהדבר ינתן מחיים לשליש כדי שהוא יתן אותו לאחר מיתה למי שצווה לתת.
מכאן עולה לכאורה, שבנידונינו שלא מדובר שהיתה השלשה מחיים, לא שייך מצוה לקיים דברי המת.
והנה, בשו"ת חשב האפוד (ר' חנוך דב פדווא אב"ד לונדון, ח"ב סי' קו) דן בזה, והביא מכתב מהר' אליקים שלזינגר, שדעתו היא שהצוואות הנעשות ע"פ חוקי המדינה שם - "אין בהם שום תוקף כי הם נגד ההלכה, כי הן מתנת בריא וצריכות קנין. והמקבלים ירושה ע"פ צוואה כזאת ואינם יורשים מן התורה, נכשלים באיסור גזל. ואף מה שהיורשים דאורייתא שותקים ומסכימים, אינו מקטין את האיסור, כי הם שותקים לפי שאינם יודעים שבידם למחות, והיא מחילה בטעות דלא הוי מחילה"
אבל בתשובה שם חלק עליו, ולדעתו הסיבה שהיורשים שותקים היא - "לפי שמכבדים את רצון אביהם, או לכל הפחות לפי שאין זה הולם את כבודם להשתדל נגד רצון אביהם". והביא שו"ת מהרי"א הלוי (ח"ב סוס"י פ"ו) שגם במקום שאין הצוואה חלה ע"פ ד"ת, מ"מ אם מקיימים אותה, עושין מצוה משום כבוד אב.
ושם האריך בנידונינו, והביא מחלוקת נוספת לגבי צוואה שנערכה לא ע"פ ד"ת ונתנו בה חלק ירושה לבת, והנידון הוא האם הבת מחוייבת להחזיר לאחים. וכתב: "...שגם אי אפשר לכוף מקבלי ירושה ע"פ שטר צוואה בחוקיהם, שיוותרו על כך, אע"פ שהיורשים מדאורייתא מוחים נגד הצוואה".
והוסיף, שנראה שיש לצוואות תוקף גם על פי דין תורה, וזאת כיון הנוהל הוא (=באנגליה) שכותב הצוואה ממנה אדם שיבצע את הכתוב בה, הרי בכה"ג אין צורך בקנין ואפילו בבריא, כיון שנחשב כמו נתן לשליש לשם כך, ובזה יש מצוה לקיים דברי המת לכו"ע. והוכיח שדבר זה מהני גם לגבי קרקעות, כיון שהמינוי שממנה כותב הצוואה, יש לו תוקף ע"פ חוקי המדינה, וזה נחשב כאילו השליש החזיק בקרקעות.
והביא שם מכתב מבעל האחיעזר שכתב - "ותמיד הייתי מפקפק על הצוואות של בריא הנעשות בערכאות (=ותוקפם ל) לאחר המיתה, שאין שטר לאחר מיתה, ואעפ"כ בית דין של ישראל מקיימים דבריהם וממנין אפוטרופוסים לעשות כפי הכתוב בצוואה. ואמרתי שזה משום מצוה לקיים דברי המת. ואף דבעינן הושלש מתחילה לכך – מ"מ כיון דמהני בערכאות שיש לזה תוקף ע"פ חוק המלכות, לא גרע מהושלש מתחילה לכך...". [מקורו הוא ממש"כ בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' לד): "גם מכבר הייתי מצדד לומר דהיכא שמי שצוה המת ליתן לו הוא מוחזק מטעם דינא דמלכותא בקיום הצואה ע"י ערכאות לא בעי' הושלש מתחלה לכך, אלא שלא מצאתי גילוי לדין זה"]
לכן מסקנתו שיש תוקף לצוואות שנעשו שלא ע"פ ד"ת, וזאת כיון ששייך בהם "מצוה לקיים דברי המת".
יש ללמוד לנידונינו, שכיון שהנוהל הוא שכספים המיועדים לטובת המדינה, מגיעים לאפוטרופוס הכללי, שהוא הממונה על כך, הרי נחשב שהנפטר מינה אותו כבר בחייו שיטפל בכספו, והרי זה כמי שהושלש לכך, ולכן מוטלת על היורשים מצוה לקיים דברי המת, וכפי שפסק חשב האפוד.
ה. שו"ת אגרות משה – יש לצוואה תוקף מעיקר דין תורה
בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' קד) דן בצוואה של אשה שנכתב שלא כפי ד"ת, וכתב: "ועצם הצואה כיון שנמסרה לדינא דמלכותא שודאי יעשו כדבריה, אף שהיא מתנה לאחר מיתה ואין קנין לאחר מיתה שכבר אינו שלה, שמסתבר שלא יועיל בכגון זה הא דדינא דמלכותא דינא שתוכל ליתן דבר שאינו שלה....
אך בעצם מסתבר לע"ד שצואה כזו שודאי יתקיים כדברי המצוה בדינא דמלכותא, א"צ קנין, שאין לך קנין גדול מזה. וממילא כיון שא"צ קנין, מועיל מדינא אף נגד היורשין, אף שהוא מתנה לאחר מיתה".
מבואר בזה שסובר שלא קיים בצוואות חיסרון של שטר לאחר מיתה, כיון שעצם זה שע"פ החוק יתבצע האמור בצוואה, הרי זה נחשב כאילו נעשה קנין, ולכן יש תוקף לצוואה אע"פ שהיא באה להפקיע מהיורשים את זכותם מדין ירושה.
סיכום:
א. אם הנותן הוא גוי, הרי זה מותר לגמרי, ע"פ פסק פעמוני זהב (חו"מ סי' רפ"ג) שבגוי לא שייך האיסור להעביר נחלה מבנו.
ב. אם הנותן הוא ישראל שערך צוואה בכתב ע"פ עו"ד וכיו"ב, נחלקו הפוסקים אם יש לזה תוקף ע"פ ד"ת:
א. יש אומרים שאין לזה תוקף כלל, והלוקח על סמך צוואה זו ומפקיע מהיורשים הרי הוא גזלן.
ב. יש אומרים שיש לצוואה תוקף גם ע"פ ד"ת, וזאת כיון שעל היורשים קיימת מצוה לקיים דברי המת.
ג. יש אומרים שאע"פ שאין לצוואה תוקף ע"פ ד"ת, בכל זאת הבנים שעושים את הכתוב בצוואה מקיימים כיבוד אב.
ד. יש אומרים שיש לצוואה תוקף מעיקר ד"ת, כיון שהכתוב בצוואה אמור להתבצע ע"פ חוקי המדינה, לכן נחשב כאילו נעשה בה קנין, המועיל אף להפקיע מהיורשים את זכותם בירושה.
לאור האמור:
א. נראה שיש מקום להמנע מלהזדקק לכספים אלו, כשקיים חשש שהיורשים לא ויתרו עליהם, ואז יתכן שיש בזה משום גזל.
ב. מעיקר הדין יש למי שמעוניין לקבל משם כספים על מי לסמוך.
ג. ע"פ הפוסקים שנתנו תוקף לצוואה למרות שנכתבה שלא כפי ד"ת, נראה שיש תוקף הלכתי לפעילות הוועדה, כיון שהכספים נמסרו על דעת שהם יחליטו מה לעשות בהם.
השאלה נענתה ע"י הרב יעקב הילדסהיים, בתאריך כ"ז חשון תשע"ו