רקע כללי
החל מיום י' אדר תשע"ג תפעיל רשות המסים קו טלפון בו יוכלו אזרחים לדווח על העלמות מס שידועות להן, גם באופן אנונימי. במידה והמידע ימצא אמין ויוביל לגביית מס עשויים הפונים שיזדהו בשעת פנייתם לקבל אחוז מסוים מהסכום שיגבה מהנישום. מכון כתר נדרש לשאלה מהו יחסה של ההלכה לגבי דיווח שכזה?
העלמת מס
מאז ומעולם נהגו בקהילות ישראל לגבות מסים[1] הן לצרכים פנימיים[2], והן למימון פעולות השלטון[3]. אפשרות זו העומדת לשלטון היהודי לגבות מיסים, גם בכפיה[4], מחייבת גם את האזרח ואוסרת עליו להעלים מס[5]. יתר על כן, העלמת מס מוגדרת בהלכה כגזל של המדינה, והמעלים מס עובר על איסור תורה של גזלה[6].
הלכה זו נאמרה בשלטון מלוכני בו המלך אינו מחוייב לספק שירותים כלשהם לאזרחים מלבד הגנה מפני אויב, ואת המיסים גובה הוא בין השאר גם עבור עצמו והאדרת שמו[7]. במדינת ישראל הבעיה חמורה עוד יותר שכן המדינה אינה רק מלכות אלא גם קהילה גדולה בה כל השותפים נותנים את חלקם והמדינה אמורה לדאוג לצרכים המשותפים, והמעלים מס שאינו נותן את חלקו בשותפות גוזל למעשה את כל הציבור.
דיווח לרשויות המס על מעלימי מס
יש לעשות אבחנה בין השאלה החברתית - האם נכון לפתוח ערוץ "הלשנה" של האזרחים זה על זה, ובאלו תחומים, ובין השאלה האישית האם מותר לאדם הרואה העלמת מס לדווח על כך לשלטונות מס ההכנסה.
בנוגע לשאלה הציבורית, מחד חשוב לשנות את האוירה הציבורית ולעצב מחדש תפישה חברתית בה העלמת מס הינה מעשה מגונה, הפוגע בציבור כולו, ובסופו של דבר בכיסו הפרטי של כל אדם. מאידך, יצירת אוירה ציבורית בה כל אדם חושש מפני חברו שמא יום אחד יכעס עליו וידווח על מעשיו למס הכנסה, מערערת את היציבות החברתית ופוגעת בחוסנה של המדינה[8]. אי לכך היה נכון מלכתחילה שלא להכריז על קיומה של האפשרות לדווח למס הכנסה על העלמת מס[9], וליצר אוירה ציבורית המעודדת תשלום מס ומגנה את מעלימי המס בדרכים אחרות.
בנוגע לשאלה האישית, התמונה שונה, שכן ההלכה מחייבת אדם הרואה אדם אחר העושה לחברו עוול, לפעול על מנת למנוע את העוול[10]. יתר על כן, ההלכה מורה כי אדם חייב לדווח על אותו עוול על מנת לתקנו ולמנוע את הישנותו[11]. נמצאנו למדים כי לא זו בלבד שמותר לאדם לדווח ל"קו הצדק" על העלמת מס אלא שחובה על האדם לעשות זאת. עם זאת ההלכה מגבילה את יכולתו של האדם לדווח על מקרים מעין אלו בכמה תנאים אשר בהעדרם הדיווח אסור באיסור חמור של לשון הרע[12]:
לדיווח קדם נסיון של המדווח להאיר את עיניו של המעלים מס[13] כי המעשה מנוגד לחוק ולהלכה האוסרת העלמת מס[14].
האדם ראה בעצמו את העלמת המס ואינו מסתמך בדבריו על מידע שהגיע אליו מאדם אחר.
המעשה עליו מדווח מהווה העלמת מס וודאית ולא ניתנת לפרשנות אחרת. לדוגמא, אם ראה בעל מלאכה לוקח כסף ואינו מוציא קבלה אע"פ שסביר להניח כי נעשתה כאן עבירה אין זה ודאי שכן יתכן ובעל המלאכה יוציא קבלה לאחר מכן, אלא אם כן שמע בעצמו את אותו בעל מלאכה אומר שאין בכוונתו להוציא קבלה על הסכום אותו קיבל.
הדיווח חייב להיות מדוייק. אסור להוסיף כל פרט או פרשנות כלשהי על העובדות.
הדיווח אינו מגיע מתוך נקמנות אלא מתוך מניעים ראויים.
המדווח אינו מעלים מס בעצמו[15].
שותפות להעלמת המס
תנאי ברור, אשר בהעדרו אסור לאדם לדווח על העלמת מס, הוא שהמדווח עצמו אינו שותף לאותה העלמת מס. כלומר אם המדווח עצמו נהנה מאותה העלמת מס כגון שהסכים לקבל הנחה על עיסקה שבוצעה ללא קבלה[16], פשוט שאסור לו לדווח על אותה העלמת מס לה היה שותף, הן מפאת איסור לשון הרע[17] והן מפאת איסור אונאה[18].
סיכום
קיימת חובה הלכתית לשלם מיסים כחוק.
קיימת חובת דיווח על העלמת מס בתנאים הבאים:
לדיווח הקדים המדווח פניה למעלים המס ובו הוא מעמיד אותו על חומרת הבעיה.
הדיווח חייב להסתמך רק על ידע אישי של המדווח.
המעשה עליו מדווח מהווה העלמת מס וודאית ולא ניתן לפרשנות אחרת.
הדיווח חייב להיות מדויק.
גם בהתקיים התנאים הללו קיים איסור לדווח על העלמת מס במקרים הבאים:
הדיווח מגיע מתוך שנאה או נקמנות.
המדווח מעלים מס בעצמו.
אין להסכים לקבל הנחה תמורת הסכמה לקבל שירות או מוצר ללא קבלה.
מבלי לגרוע מהאמור לעיל, אדם שהסכים לקבל הנחה עקב מוכנותו לקבל מוצר או שירות בלי קבלה, אסור לו לדווח על העלמת מס באותה עיסקה.
הלכה למעשה
על המדינה ליצור אוירה ציבורית לפיה העלמת מס הינה מעשה הראוי לגינוי ולהוקעה חברתית.
על המדינה לסגור את המלשינון, על מנת שלא ליצור אוירה ציבורית של חוסר אמון בין בני אדם.
על האזרח קיימת חובת דיווח ל'קו הצדק', ובלבד שהמדווח יעמוד בכל התנאים שנזכרו לעיל.
[1] מאמר גדול ויסודי בנושא זה נכתב על ידי הרב כתריאל פ. טכורש בספר בצומת התורה והמדינה (כרך ב עמוד 287 ואילך "מערכת המסים לאור התורה").
[2] כפי שמבואר במסכת בבא בתרא ז ע"ב ובשולחן ערוך חושן משפט סימן קסג ואורח חיים סימן נג-נה
[3] כך עשה שלמה המלך ושאר מלכי ישראל הכשרים וכפי שמפורש ברמב"ם הלכות מלכים פ"ד ה"א "רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות, וקוצב לו מכס" הרמב"ם לומד זאת מ"פרשת המלך" בספר שמואל (א ח) "שכל האמור בפרשת מלך - מלך זוכה בו". לגבי היכולת להסתמך על "פרשת המלך" כבסיס לקביעת סמכויות השלטון נכתב רבות ואין כאן המקום להאריך.
[4] כפי שכותב הרמב"ם (שם) "שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג...".
[5] גם זה מבואר באותה ההלכה ברמב"ם "ואסור להבריח מן המכס".
[6] כך פוסק הרמב"ם בהלכות גזלה (פ"ה הי"א): "מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב... דין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך".
[7] כפי שמפורש בפרשת המלך (שמואל א פרק ח, יא-יז): "אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ... וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו...וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים". כפי שהבאנו בהערה לעיל פרשה זו נפסקה להלכה.
[8] ראה למשל בדברי הירושלמי (פאה פרק א ה"א) "אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים... אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו וע"י שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין". כמובן שישנם מעשים חמורים ביותר בהם שיקול זה נדחה מפני חשש לחיי אדם, לשלום הציבור או שלומו של אדם חסר ישע, בהם עשויה המדינה להטיל על האדם חובת דיווח, ולא להשאיר נקודה זו לשיקול דעתו.
[9] אפשרות הדיווח היתה קיימת גם לפני הקמת 'קו הצדק' והיו אנשים אשר עשו זאת גם ללא עידוד הרשויות.
[10] לחובה זו שני יסודות הלכתיים האחד יסודו באיסור "לא תעמוד על דם רעך" וכך כותבת התורת כהנים (ספרא קדושים פרשה ב) "ומנין שאם אתה יודע לו עדות אין אתה רשאי לשתוק עליה תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך". השני יסודו בהלכות השבת אבידה המחייבות אדם לפעול על מנת למנוע הפסד מחברו כפי שפוסק השולחן ערוך (חושן משפט סי' רנ"ט ט) "אם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו חייב לגדור בפניהם כדי להציל". וראה בסנהדרין עג ע"א שם מתייחסת הגמרא לאדם הרואה שעומדים לגזול את חברו.
[11] כך כותב רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג רכא) "דע כי בדברים שבין אדם לחבירו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת". דברים אלו נפסקו להלכה בספר חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל י' סעיף א.
[12] הגבלות אלו מובאות בחפץ חיים שם וראה שם בבאר מים חיים שהביא מקורות להגבלות אלו. יש להעיר כי החפץ חיים מביא הגבלות נוספות אך אין הן רלונטיות במקרה זה.
[13] תנאי זה מופיע כבר בדברי רבנו יונה שהובאו לעיל (שערי תשובה ג רכא) "אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחילה". אמנם מדבריו בסימן רכח משמע שאין זו אלא דרישה מוסרית לכתחילה אך ראה בבאר מים חיים שם שמוכיח כי לדעת הרמב"ם אין זו דרישה מוסרית אלא תנאי הכרחי אשר בלעדיו לא ניתן לפרסם דבר בגנותו של אדם.
[14] נסיון זה יכול להיות כמובן אנונימי במידה והמדווח חושש מכך שיגרם לו נזק כתוצאה מהעיסוק בנושא. ניתן לוותר על תנאי זה רק במידה וברור למדווח כי לא קיים כל סיכוי שהאדם יתקן את דרכיו גם אם ידע שקיים סיכוי שמאן דהוא ידווח עליו לשלטונות המס כפי שכותב רבנו יונה בעליותיו (בבא בתרא לט ע"ב) "מצוה לגנותו... כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע ...וכדי שישוב גם הוא מדרכיו ויתקן מעשיו ...כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחתו ולא יוסר בדבריו וכדי שישמע שבני אדם מרננים עליו יתכן שישוב מדרכיו ועוד שיזהרו הבריות מללכת בדרכיו כשהן שומעים שהבריות מגנים פועלי האון".
[15] כך כותב החפץ חיים (שם סעיף ג) "וכל זה אם הרואה טוב ממנו אבל אם הוא חוטא כמותו... הרי זה אסור לפרסמו. כי איש כזה אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה וליראה, כי אם לשמוח לאיד ולבזותו בזה" ועיין שם שמוכיח זאת מהמלך יהוא שהכרית את בית אחאב בציווי א-לקי על היותם עובדי עבודה זרה, אך נענש על הכרתת בית אחאב מכיוון שגם הוא לא היה נקי מחטא זה.
[16] איננו באים לפסוק בשאלה האם קיימת על האדם חובה לדרוש קבלה על כל שירות או מוצר שהוא מקבל, או שהוצאת קבלה זוהי חובת המוכר אך דרישתה אינה חובת הלוקח. אולם אם האדם היה מודע לכך שהוא מקבל הנחה בשל העובדה שהעיסקה נעשתה ללא קבלות האדם עובד למעשה על שני איסורים:
האחד, הוא בעצמו מעלים מס ערך מוסף. לעוסק מורשה ישנו מעמד של נאמן ביחס לרשויות המס. כלומר, הוא גובה את המע"מ אותו חייב לשלם הלקוח. אי לכך כאשר הלקוח אינו משלם מע"מ למוכר הוא גוזל בפועל את רשויות המס. כאשר הדברים לא נאמרים במפורש יתכן ורשאי הלקוח להניח כי למרות שהמוכר לא הוציא קבלה מייד הוא עדיין יכול להעביר את הסכום הנדרש למע"מ אולם כאשר הדברים מפורשים הדבר מהווה גזל גמור.
השני, במוכנותו של הלקוח לקבל הנחה תמורת ויתורו על הקבלה מסייע הוא בפועל להעלמת מס ההכנסה של המוכר. למה הדבר דומה למי שקונה ביודעין, או בקריצת עין, מוצרים גנובים, עליו כתב הרמב"ם (גניבה פרק ה ה"א): "עוון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות. שאם לא ימצא לוקח אינו גונב, ועל זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו".
[17] כפי שאמרנו לעיל כאשר המדווח מעלים מס בעצמו הלכות לשון הרע אוסרות עליו לדווח על מעלימי מס אחרים, וכאמור בהערה הקודמת הסכמה לקבל הנחה תמורת קבלת מוצר או שירות ללא קבלה מהווה העלמת מס.
יתר על כן, הלכות לשון הרע דורשות מהמדווח לפני שידווח על העבירה לאחרים להעמיד את האדם עליו הוא מדווח על חומרת האיסור ולנסות להניא אותו מלבצע את העבירה, אלא אם כן ברור לו שדבריו לא יתקבלו (חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל י' סעיף ב התנאי השלישי) ולחילופין אם חושש שמא יבולע לו רע בעקבות דבריו הישירים (שם סעיף ח). במקרים רבים אכן ברור כי מעלימי המס לא יפסיקו את מעשיהם בעקבות אמירה של אדם כזה או אחר, ולפעמים פניה ישירה בנושא עלולה לסכן את הפונה. אולם, בכל מקרה הסכמה לקבל הנחה תמורת תשלום בלי קבלה בודאי אינה עולה בקנה אחד עם דרישה זו.
[18] היות וברור לכל כי המוכר או נותן השירות נתן את ההנחה רק אם הקונה או מקבל השירות יהיה שותף שקט למעשה זה, ולו היה יודע כי הקונה ידווח עליו למס הכנסה ברור כשמש בצהרים שלא היה נותן לו הנחה, המקח במחיר בו בוצע בטל והחפץ אותו קנה נמצא בידו שלא כדין. כמו כן אם מדובר בשירות שניתן מתחייב הוא לשלם לנותן השירות את מלא הסכום ואם לא עושה כן עובר הוא באיסור גזל.