רקע כללי
לפני כשבועיים הודיע משרד התחבורה על כוונתו להקים שני נמלי ים חדשים בסמוך לנמלים הקיימים באשדוד ובחיפה. בתגובה הכריזו השבוע עובדי הנמלים על סכסוך עבודה מהלך המהווה צעד ראשון לקראת השבתה של הנמלים. המיוחד בשביתה זו, שהיא עומדת לפרוץ על אף שאין כל איום ישיר לפגיעה בעובדי הנמלים: מדינת ישראל אינה מפטרת, אינה פוגעת בשכר ואינה משנה דבר בתנאי ההעסקה של עובדי הנמלים. המניע לשביתה הוא חששם של עובדי הנמלים מן התחרות שתיווצר אשר עלולה, לדעתם, להרע בסופו של דבר את תנאי עבודתם ולהקטין את כח המיקוח שלהם.
בינתיים קבע בית הדין לעבודה כי הרפורמה המתוכננת בנמלי הים תעוכב לצורך ניהול משא ומתן עם ההסתדרות בנוגע למעמדם של הנמלים הציבוריים ועובדיהם. במקביל הורה בית הדין להסתדרות וועדי העובדים להימנע מלהשבית את הנמלים, ולהמשיך בעבודה סדירה עד לתום התקופה שנקצבה למשא ומתן.
נושא זה עורר מחדש את הדיון בדבר זכות השביתה בכלל, ושביתה ככלי למניעת תחרות בפרט. מכון כתר נדרש לחוות את דעתו מהי עמדת ההלכה ביחס לנושא כלכלי זה.
השביתה
אחד הכלים החזקים ביותר המצויים בידי ארגון העובדים הוא השביתה. הפסקת העבודה נעשית באופן מאורגן תוך הפעלת אמצעי כפיה על עובד שיפר את השביתה[1]. התארגנות זו מונעת למעשה מהמעביד להכניס עובדים אחרים תחת העובדים השובתים ובכך מפעילה לחץ על המעביד להסכים לדרישות העובדים. התורה מתייחסת לשביתה הן בהיבט הערכי – מוסרי, והן בהיבט ההלכתי –משפטי.
השביתה היבטים מוסריים
מבחינה מוסרית, ניצול זכות השביתה כרוך בשתי בעיות:
ראשית, השביתה גורמת לנזקים כספיים קשים למעסיק, אשר גם אם העובד לא יחוייב לשלם עליהם, הרי שככל נזק זהו מעשה שבבסיסו פסול מוסרית[2]. אי לכך על מנת ששביתה תהיה מותרת מבחינה מוסרית צריכה היא להיות בנסיבות כאלו בהן הייתי מתיר לאדם להזיק לחברו על מנת להשיג את מטרותיו[3].
שנית, עצם הפסקת עבודת הייצור מסיבה שאינה הכרחית מהווה בעיה ערכית. התורה אינה תופשת את המלאכה כאמצעי להשגת כסף לצרכי קיום אלא כיעוד המוטל על האדם החל מרגע בריאתו - לעסוק בפיתוחו ושגשוגו של העולם. אי לכך שביתה שאינה מוצדקת מהווה הפסקת מימוש יעוד זה[4].
השביתה היבטים משפטיים
מהותו הבסיסית של חוזה העבודה מצידו של העובד הוא מחוייבות מלאה של העובד לעשות את עבודתו, לפיכך מהווה השביתה במהותה הפרה בוטה של החוזה בין העובד למעביד, אשר אם נעשית באופן פרטי מצדיקה פיטורין[5]. גם אם ההתארגנות של כלל העובדים גרמה לכך שהמעביד אינו מסוגל לנקוט בצעד כלשהו כנגד העובד, עדיין מדובר בהפרת חוזה שלכאורה אין מקום להתיר אותה על פי ההלכה[6], ולא בכדי האפשרות לשבות אינה מוזכרת בגמרא ובפוסקים הראשונים כלל[7]. יוער כי ניצול זכות ההתאגדות לשם השבתה הינה תופעה חדשה יחסית בעולם[8] אשר במשך השנים עוגנה גם בחוקי מדינת ישראל ובפסיקות בתי המשפט השונות[9].
לדעת חלק מן הפוסקים גם כאשר השביתה מבוססת על שיתוף פעולה בין העובדים אין להתירה, והפרת חוזה אסורה בין אם היא נעשית באופן אישי ובין אם היא נעשית באופן קולקטיבי[10].
לעומתם סוברים מרבית הפוסקים[11] שמותר לארגון לשבות ממניעים שיפורטו להלן גם במחיר פגיעה מסוימת במעסיקים או בציבור הרחב. פסיקה זו מבוססת על זכות ההתאגדות המעוגנת בהלכה[12], וכן על המנהג והחוק[13].
שמירה על איזונים
השביתה מהווה צעד שעשוי לפגוע באופן קשה הן במעסיקים והן בציבור הרחב. אי לכך, מגבילה ההלכה את זכות השביתה במערכת של איזונים[14], וביניהם הגבלת זכות השביתה למקרים הבאים:
המעביד אינו עומד במחויבויותיו אליהן התחייב בהסכמי העבודה אישיים או קיבוציים.
המעביד אינו עמוד במחויבויותיו על פי חוק או מנהג המדינה [15].
דרישה ל"תוספת יוקר" – כאשר שכרם של העובדים נשחק עקב אינפלציה ומטרת השביתה לשמור על ערכו הנומינלי של השכר השביתה מותרת[16]. במקרה זה חובה על גורם אוביקטיבי להתערב על מנת להגדיר את תנאי ההעסקה מחדש באופן שיאפשרו את אותה רמת חיים כמו תנאי ההעסקה הראשונים[17].
המעסיק מסרב להופיע בפני בית הדין או מסרב לבצע את מה שפסק בית הדין[18].
לעומת זאת, שביתה לשם העלאת שכר אינה ראויה ואף ראויה לגינוי[19] ולדעת מרבית הפוסקים שביתה למטרה זו אסורה על פי ההלכה[20], אם כי יש מן הפוסקים הסוברים כי ניצול זכות ההתאגדות למטרה זו מותר[21], ולדעתם די באיזונים הטבעיים הקיימים בשוק החופשי[22], גם הפוסקים המרחיבים את זכות השביתה למקרים אלו מסכימים שאין לנצל את זכות ההתאגדות לדרישת שכר מופרז מעבר לנדרש לרמת חיים ממוצעת[23].
שביתה לשם מניעת תחרות
כאמור לעיל השביתה עליה הכריזו עובדי הנמלים נועדה למנוע את התחרות המתוכננת בתחום זה.
פעילותה של הממשלה להקמת נמלים חדשים בכדי להגביר את התחרות מותרת ואף רצויה על פי ההלכה, כל עוד גודלו של השוק הוא כזה המאפשר פעילותם של נמלים נוספים בלא להביא לקריסת הנמלים הקיימים[24], ובמיוחד אם תביא להורדה משמעותית במחירים ולשיפור משמעותי בשירות[25]. למרות זאת, לדעת חלק מפוסקי ההלכה, רשאים העובדים המאורגנים להשתמש בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותם על מנת לסכל את תכניותיה של הממשלה העלולה, לדעתם, לפגוע בפרנסתם[26].
שביתה בשירותים חיוניים
האמור לעיל מתייחס למצבים בהם הנזק הנגרם למעסיקים או לציבור אינו אלא נזק כספי. אולם כאשר מדובר בשביתה הנוגעת לצרכי חיים בסיסיים, כשביתה של עובדי חברת החשמל, רופאים או אחיות, וכן כאשר מדובר בשביתה שיש בה משום פגיעה חינוכית קשה כגון שביתת מורים, על המדינה לאסור על העובדים לשבות[27] גם באמצעות הוצאת צווי ריתוק לעובדים[28], ומאידך חייבת המדינה לשמור על זכויות עובדים אלו[29]. בתחומים אלו השימוש בבוררות חובה עונה באופן מלא לדרישת ההלכה[30].
השבתת שירות הניתן לכלל הציבור שלא ניתן למצוא לו תחליף מצדיקה גם היא את הגבלת זכות השביתה ואפילו את זכות ההתפטרות לעילות אשר פורטו לעיל[31], ובפרט בשירות שהשבתתו תגרום לפגיעה קשה בכלכלת מדינת ישראל[32], ועל כן גם במצבים כאלה יש להעדיף שימוש בבוררות חובה. אי לכך יש לקבוע כי שביתה בכלל נמלי הים של מדינת ישראל, הפוגעת פגיעה אנושה בכלכלתה של מדינת ישראל ואינה משאירה למדינת ישראל כל אפשרות לתעבורה ימית סבירה, אסורה על פי ההלכה ויש ליישב סכסוך זה באמצעות בוררות.
מסקנות להלכה
לפני שפותחים בשביתה יש למצות את כל ההליכים המשפטיים בין העובדים והמעסיקים.
לדעת מרבית הפוסקים השביתה מותרת רק במקרים בהם המעביד אינו משלם לעובד את המגיע לו על פי הסכם, חוק או מנהג, ויש המרחיבים זאת גם לענין תוספת יוקר שנועדה לשמור על ערכו הנומינלי של השכר.
הגברת התחרות בענף הנמלים רצויה על פי ההלכה כאשר מספר הנמלים המתוכנן מתאים לגודלו של השוק וכאשר תחרות זו תביא להורדה משמעותית במחירים ושיפור משמעותי בשירות.
לדעת חלק מהפוסקים רשאים העובדים לנקוט בצעדים חוקיים כדי לנסות למנוע את התחרות – כאשר הם חוששים שכתוצאה מכך תפגע פרנסתם.
יש להמנע משביתות בשירותים חיוניים כגון בריאות וחינוך והמדינה רשאית להשתמש בתחומים אלו בצווי ריתוק. מאידך אסור למדינה לנצל זאת על מנת לעשוק את העובדים מזכויותיהם המעוגנות בהסכמי העבודה ויש לקבוע בתחומים אלו בוררות חובה.
הואיל ולנמלי הים אין תחליף סביר והואיל והשבתתם תגרום לפגיעה קשה בכלכלת מדינת ישראל אסור לעובדי הנמלים להשבית באופן מלא את עבודתם ובמקרה הצורך יש לפנות לבוררות חובה.
[1] כך מוגדרת השביתה בחוקי מדינת ישראל (חוק יישוב סכסוכי עבודה סעיף 37.א) "הפסקת עבודה מאורגנת, מלאה או חלקית, של קבוצת עובדים, לרבות שביתת האטה והפרעה מאורגנת אחרת של מהלך העבודה התקין".
[2] כפי שאומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (כב ע"ב) "גרמא בנזיקין אסור". משמעות הדבר שבית דין של מעלה השופט גם על היבטים מוסריים מחייב על כך והוא "חייב בדיני שמים" (בבא קמא נה ע"ב). כמו כן מותר לקרוא לאדם זה בשם רשע כפי שכותב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד סימן קמח הובא ברבינו ירוחם מישרים נתיב לא חלק ב דף צה טור ד ובבית יוסף חו"מ שפו מחודש ב.
[3] אפשרות זו קיימת עקרונית בהלכה אולם היא מוגבלת מאד ומבוססת על העקרון של "עביד איניש דינא לנפשיה". כפי שכותב הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יב. וכך כותב בית הדין הרבני בענין השביתה (פסקי דין רבניים חלק ח פס"ד בעמוד 129. הדיינים הרבנים ש. טנא (אב"ד), י. נשר, א. הורוביץ. וכן הוא בתחומין שם בשם הרב אברהם כהנא שפירא): "ואם יש להצדיק אי פעם שביתה תוך נסיבות מיוחדות בלית ברירה להשגת הצדק והיושר בדרך מקובלת של התדיינות ובמקום פסידא עביד אינש דינא לנפשיה".
[4] כך כותב הרב עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חושן משפט סימן מב
[5] שכן לו היה זה עובד בודד שלא הופיע לעבודה ללא סיבה מוצדקת רשאי מעבידו לפטרו ראה בספר אמרי אש ח"א יו"ד צב אודות "ש"ץ שנסע בלי רשות אלופי הקהל... היה לאל ידם לדחותו לגמרי מבלי תת לו מאומה". באופן דומה ראה בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סימן קעג ברב שנסע לצדיק ונעדר מקהילתו ללא אישור.
[6] וכך כתב הרב פידלינג (תחוקת העבודה עמ' סב): "המונח שביתה נקבע בטרמינולוגיה של המרקסיזם שיסודו הוא הדיקטטורה החד צדדית של הפרולטריון ואין חוק אוביקטיבי בעולם שיכול להסכים לו ומכל שכן דעת התורה שהיא תורת אמת".
[7] כך כותב בשו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן כג בפתיחת העיסוק בנושא זה.
[8] התופעה החלה במאה ה-19 אך במדינות המערב החלה לקבל לגיטימיות דהיינו חסינות מפני תביעה בגין הפרת חוזה העבודה רק במהלך המאה ה-20 (באנגליה 1906, בצרפת 1946, בארה"ב 1948, באו"ם 1966).
[9] במדינת ישראל קיבלה השביתה הכרה חוקית ראשונה בחוק ההסכמים הקיבוציים תשיז. ובהמשך בשורה של חוקים שעיקרם הגנות שונות על השובתים כמו כן חוקי מדינת ישראל גם מגבילים את השביתה במספר חוקים. בפועל בתי המשפט מתייחסים לזכות השביתה כאל "מעין מסורת מקודשת שאין מתירים להרהר אחריה עוד" כפי שכתב השופט חיים כהן (בע"א 25/71 פד"י כה עמ' 131) עוד ראה בספרה של פרופ' רות בן ישראל שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2003).
[10] כך כותב החזון איש ב"ק סי' כ"ג וז"ל: "חזרו הפועלים ואינם מתרצים בשכר שקצב עמהם... אינם רשאים לעמוד בפני אחרים הבאים לעבוד אצל בעה"ב... ואילו יד בי"ד תקיפה חייבין בי"ד לגדור בפני עושה עולה ככל אשר תמצא ידם". כך משמע גם מדברי הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן פז). כחיזוק לעמדת פוסקים אלו ניתן להביא את הפירוש המובא בפירוש המיוחס לרבנו גרשום מאור הגולה (בבא בתרא ט ע"א) לפיו אין כל זכות לעובדים לפעול בשונה מדין תורה, אלא שאם לא ניתן לכפות את דין התורה באמצעות בית דין מותר לעובדים לכפותו בכח.
[11] כך כתב האגרות משה חושן משפט חלק א סימן נט ובאופן דומה כך כתב בשו"ת משפטי עוזיאל חושן משפט סימן מב שאלה ו ובספר תחוקת העבודה לרב משה פידלינג עמ' סב. וכן כתב הרב שאול ישראלי להלן.
[12] כבר במקורות קדומים מתקופת המשנה, אנו שומעים על התארגנויות שדואגות לפרנסה לעובדים חדשים (סוכה נא ע"ב) ולביטוח מקצועי לחברי הארגון (בבא קמא קטז ע"ב וכך פסק השלחן ערוך חושן משפט סי' רע"ב טז, יח). כמו כן ההלכה מכירה בזכותם של הפועלים להתאגד, לתאם עמדות, ולקבוע כללים, המקבלים תוקף הלכתי. מקור הדברים בתוספתא בבא מציעא פי"א הכ"ד ועיין במגיד משנה (הלכות מכירה פי"ד ה"י) הרואה בה מקור לפסיקתו של הרמב"ם (שם): "רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה".
בגמרא בבא בתרא (ט ע"א) נראה כי בסמכות התאגדות העובדים לפעול בכח כנגד חברי ההתאגדות לשם אכיפת תקנותיהם. סמכות העובדים מתבססת על סמכות הניתנת לציבור בכלל ומבאר הרא"ש (בבא בתרא פרק א סימן לג) "דכל בעלי אומנות יכולין להתנות ביניהם והם הנקראין בני העיר בענין מלאכה". כך פוסק גם הרמב"ם להלכה (מכירה פי"ד ה"י-יא ובשולחן ערוך חושן משפט סי' רל"א כח) יוער כי על פי הגמרא החלטות אלו חייבות לקבל את אישורו של "אדם חשוב" וראה להלן באופן בו ביארו הפוסקים דרישה זו והאם וכיצד צריך או ניתן לממשה כיום).
סמכות ההתאגדות לקביעת כללים קיימת גם כאשר משפיעה היא השפעה ישירה כלפי אנשים מחוץ להתאגדות כפי שכותב הר"י מיגאש (ב"ב ט ע"א ד"ה האי הובא גם בחידושי הר"ן שם ד"ה אבל וכן כתב הרמב"ן בחידושיו שם והנימוקי יוסף בבא בתרא ו ע"ב באלפס) כך עולה גם מפסיקת השו"ע והרמ"א שם אשר מאפשרים לקבוע כללים גם במידה והכללים גורמים הפסד לאחרים שאינם חברי הארגון.
[13] כך סובר הציץ אליעזר (חלק ב סימן כג) כי הבסיס ההלכתי לשביתה אינו נמצא במסגרת זכות ההתאגדות ותקנות בני האומנויות אלא במסגרת תקנות בני העיר הנקראות גם תקנות הקהל. לדעתו, זכות השביתה אינה שונה מכל חוק אחר שחוקקה המדינה שמקבל את תקפו אם מדינא דמלכותא ואם מתקנות הקהל.
[14] המערכת הבסיסית אותה מציעה ההלכה הינה הסכמתו של מי שמכונה בגמרא בתואר "אדם חשוב". מקור הדברים בגמרא בבא בתרא ט ע"א) הקובעת כי זכות לעובדים לקבוע כללים ולאוכפם גם תוך פגיעה בזכויותיהם של אחרים כפופה לאישורו של "אדם חשוב", אם כי אינה מותנית בכך, שכן אם אין בנמצא אדם חשוב תקבל ההסכמה תוקף גם בהעדר אישורו. כך פוסק גם הרמב"ם להלכה (מכירה פי"ד הי"א ובשו"ע שם).תפקידו של ה"אדם החשוב" הוא לשמור על האיזון בין הזכויות והחובות של הגורמים השונים: העובדים, המעסיקים והציבור ולדאוג כך שמימוש זכויות של אחד לא יפגע פגיעה שאינה מידתית בזכויותיהם של אחרים כפי שמבאר הרב עוזיאל (שם).
"אדם חשוב" הינו אדם הממונה על הציבור האחראי על אופן התנהלותו (ר"י מיגש שם, רבנו יהונתן הכהן מלוניל הובא בשטמ"ק שם וכן משמע בלשון הרמב"ם המובא לעיל) ולדעת מרבית הפוסקים עליו להיות גם חכם בחכמת התורה (יד רמ"ה שםו הריטב"א בחידושיו), אם כי יש מן הפוסקים מהם משמע כי דרישה זו אינה הכרחית (כך משמע מלשון הרשב"א בחידושיו).
לדעת מרבית הפוסקים כיום פונקציה זו אינה קיימת ולכן יש לראות את מצבנו היום כמקום בו אין אדם חשוב בו לא נדרשת הסכמתו של אדם שכזה על מנת לאפשר לממש את זכות השביתה. כך סבור האגרות משה חושן משפט חלק א סימן נט ובאופן עקרוני כך סבור אפילו הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן פז). לדעת הרב כתריאל טכורש (כתר אפרים סימן יט אות ז') מי שממלא את הפונקציה של "אדם חשוב" באופן המובהק ביותר הינה הממשלה וליתר דיוק – שר העבודה.
[15] כך כתב הרב יקותיאל אריה קמלהר עלון תו"ע תשצ"ד "יחסי עבודה לפי ההלכה" ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' כג. כן כתב גם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא (דבירו פורסמו בבטאון "שבילין" אייר תשד"מ עמ' נט ואילך), והרב כתריאל טכורש (בבטאון שנה בשנה תשלב עמ' 140 ואילך). במקרה זה למעשה המעביד אינו משלם את שכר השכיר אליו הוא התחייב, מעשה אותו התורה אוסרת באיסור חמור. על פי ההלכה מדובר בדרישה שאין מוצדקת ממנה ולדעת כל הפוסקים המתירים את השימוש בנשק השביתה – זוהי עילה מוצדקת לשביתה ללא הגבלת זמן עד אשר ימלא המעביד את מחויבויותיו. וראה בדברי החסדי דוד על התוספתא ב"מ יא יג שכאשר שכרו של העובד אינו משולם רשאי אפילו עובד ציבור לעזוב את עבודתו.
[16] במקרה זה המעביד אמנם מקיים את כל ההתחיבויות אליהן הוא מחוייב בהסכמי העבודה או על פי חוק, אולם עליה ביוקר המחיה גרמה לכך שגובה השכר אותו מחויב המעביד לשלם אינו יכול עוד לכלכל את העובד באותה רמת חיים, והעובדים דורשים תיקון בגובה השכר כך שיתאים ליוקר המחיה ("תוספת יוקר") ולשם כך פותחים הם בשביתה. באופן רחב יותר ניתן להכליל במסגרת קטגוריה זו כל דרישה להתאמת תנאי ההעסקה הישנים למציאות כלכלית חדשה.
לדעת הר"י מולכו שו"ת אהל יוסף חו"מ הלכות אומנים סימן ה כאשר השתנתה המציאות לפיה הושגו ההסכמות ניתן לבטל את תוקפן של ההסכמות למעשה יכולים העובדים להתפטר עד שיושגו הסכמות חדשות גם ללא צורך בהסכמתו של אדם חשוב. לדעת הרב אברהם שפירא בתשובתו הנזכרת לעיל זהו בדיוק ההבדל בין עבד לעובד הרשאי לחזור בו כאשר השכר אינו מספיק עוד למחייתו אם כי במקרה זה העובד אינו רשאי לשבות באופן שפוגע במעסיק ואינו רשאי לדרוש תשלום על ימי השביתה. ועיין בשו"ת מחזה אברהם ח"ב חו"מ ב כי במקרה של עליה ביוקר המחיה ואי עדכון השכר השביתה מותרת.
[17] לדעת הרב פידלינג (בספרו תחוקת העבודה עמ' סג) לכך נתכוון הראי"ה בתשובתו (שנזכרה לעיל), שכאשר כח הקניה נפגע (או בשל עליה ביוקר המחיה או בשל ירידה בערך המטבע) רשאי בית הדין לחייב את הצדדים לחתום על הסכם חדש אשר יקיים את כוונת הצדדים בשעת חתימת ההסכם, והעובדים רשאים לשבות עד אשר יאותו המעסיקים להגיע לבית הדין או לקיים את פסק הדין.
[18] כפי שהובא לעיל בשם הראי"ה קוק ופוסקים נוספים המתנגדים עקרונית לשימוש נרחב בזכות השביתה.
[19] הברייתא במסכת יומא (לח ע"א) מספרת לנו על שביתה מסוג שכזה שהוכרזה על ידי בית גרמו אשר נזכרה ׁבמשנה שם) לדראון עולם ועיין במהרש"א (חידושי אגדות שם).
[20] הרב אריה בלחובר שו"ת שם אריה חו"מ לז. כך עולה גם מדברי הראי"ה בתשובתו שם שלא התיר את השימוש בשביתה אלא כאמצעי לאכיפת דין תורה ואילו דרישה להעלאת שכר אין לה אחיזה בדין תורה. לדעת הרב אברהם שפירא בתשובתו הנ"ל ניתן להוכיח זאת מפסיקת הרמ"א (שלג ד) את דעת ר"י כי "אם חוזר מכח יוקר, אין שומעין לו". שכן אם להתפטרות של ממש אין שומעין לו שכן זכותו להתפטר מוגבלת כל שכן שאין העניק לעובד במקרים כאלו את זכות השביתה. וכן פסק הרב עובדיה יוסף ואסר שביתת מורים שמטרתה העלאת שכר מעבר לשכר הקיים (אור תורה אדר א-ב תשמ"א).
[21] כך סבור הרב משה פיינשטיין (בשו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן נט) "מה שמחליטין שלא לעבוד עד שיוסיף להם וכדומה היא תקנה שיכולין לכוף את המעוט שלא הסכימו" וכך סבור גן הרב עוזיאל בתשובתו הנ"ל.
[22] למסקנה זו מגיע הרב שאול ישראלי בעקבות דבריו שהובאו לעיל. לדעתו הואיל ויכולת העובדים להאגד מאוזנת באמצעות יכולת המעסיקים להתאגד אין כל צורך לקבוע מהי שביתה הוגנת שכן האיזון בין כוחות השוק יוביל מעצמו לאיזון הראוי וז"ל: "ההלכה מכירה איפוא בזכות ההתארגנות הפנימית של כל חוג, מכירה בזכות הקמת אגודה מקצועית של פועלים, אולם מאפשרת באותה מידה גם התארגנות של נותני העבודה. כלומר, קיימת אפשרות של התארגנות חופשית, שהמתארגנים מחייבים זה את זה במישמעת פנימית, ואסור למי מהם להפר אותה. זה יוצר אפשרות של מאבק חופשי בין מקבלי העבודה לנותניה..." לדידו לא נאסרה אלא "שביתה פראית, היינו שלא על דעת האירגון המקצועי".
[23] כך משמע מדברי הרב עוזיאל כי לגיטימי לדרוש "יחס מכובד ושכר הוגן לעבודתו, בכדי לפרנס את ביתו באותה רמת החיים של בני עירו" ומאידך מגדיר דרישה מוגזמת שנועדה להשיג הטבות מעבר למקובל במדינה כ"שביתה בלתי מוצדקת" שאינה אלא "השתלטות צד אחד על השני". על מנת לקבוע היכן עובר הגבול בין דרישה סבירה המאפשרת רמת חיים נאותה לדרישה בלתי סבירה המהווה השתלטות והפרת האיזון במשק קבעה ההלכה כי קיים צורך בהסכמתו של אדם חשוב או כפי שהציע הרב עוזיאל "בית דין חשוב של יודעי משפטי התורה ואנשי מדע שיודעים פרק בתורת האיקונומיא הכלכלית ותנאי השוק החברותי". יש לציין כי הרב פיינשטיין והרב ישראלי אינם מזכירים הסתייגות זו אולם דומה כי גם הם יסכימו כי שביתה בשל דרישה להעלאת שכר הרבה מעבר לממוצע במשק הינה דרישה מוגזמת שאינה מצדיקה שימוש באמצעי השביתה.
[24] כן כתב הרמ"א בתשובה י וכן פסק החתם סופר חלק חו"מ סי' קי"ח ג הובאו דבריו בפתחי תשובה קנו ס"ק ג.
[25] בענין זה יש להבין בין מצב בו הנמלים החדשים יופעלו על ידי מפעלים מקומיים לבין אם יופעלו על ידי מפעילים זרים: אם מדובר במפעילים זרים ניתן יהיה לאפשר זאת רק אם ברור שהם יביאו להוזלה משמעותית במחירים ולשיפור משמעותי בשירות. ראו דברי ר' יוסף הלוי אבן מיגש המובא ברא"ש בבא בתרא פ"ב סימן יב, ר' יצחק הזקן מדנפייר המובא במרדכי בבא בתרא רמז תקיג וכך פוסק להלכה הרמ"א חו"מ קנו ז.
[26] לדעת המהרי"ק שורש קפז גם במקרה בו אין מניעה הלכתית לעובד אחר לבוא ולעבוד במקום רשאי העובד הנפגע לנקוט אמצעים על מנת למנוע ממנו לתפוש את מקום עבודתו "אם יוכל לסגור לפניו הפתח שלא יבוא, פשיטא ופשיטא שהרשות בידו...". הבית יוסף (קנו שם) חלק על דברי המהרי"ק וסבר שאם העובד החדש נכנס לעבודתו בהיתר אין לעובד הותיק כל זכות למנוע זאת ממנו וכך פסק גם בשו"ת המבי"ט (חלק ג' סימן לא) אולם הרמ"א קנו ז פסק כדעת המהרי"ק וכך פסק גם המהרשד"ם (חו"מ תז) והחת"ס (חו"מ מד).
[27] כך כותב הרב כתריאל תכורש (כתר אפרים סימן יט סעיף ח וכ"כ ד"ר שילם ורהפטיג בספרו דיני עבודה במשפט העברי). לדעתו יש להגביל זאת כפי שהגבילו חז"ל את המסחר בתחומים שונים ובאופנים שונים משום חיי נפש (ראה בבא בתרא צ ע"ב).
[28] כפי שעשו חז"ל ביחס לעובדים חיוניים אחרים ראה תוספתא מסכת בבא מציעא פרק יא הלכה כז "מה שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים שולחן לרבים ואין שם אחר אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לתוך ביתו יכולין לעכב על ידיו עד שיעמיד אחר תחתיו".
[29] כך כותב הגרש"ז אוירבאך שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן פז בנוגע לשביתה בתלמוד תורה: "ואם יראה שבאמת מקופחים הם בשכרם יש לנהוג גם בזה מנהג דרך ארץ, ואין לחוש כלל לעון ביטול תורה של תשב"ר, והאחריות מוטלת בעיקר על הבע"ב ופרנסי העיר שאינם רוצים לפרנס כראוי את המלמדים ופעמים שביטולה של תורה זהו יסודה". הרב גורן (שביתת הרופאים בהלכה, אסיא טבת תשמ"ה עמוד 32 ואילך) כותב דברים דומים ביחס לשביתת הרופאים. לדעתו האחריות המוסרית לקיומם של שירותים חיוניים מכל סוג שהוא רובצת על הממשלה וחובתה להענות לדרישות העובדים במידה והן מוצדקות.
[30] כך עולה מדברי הגרש"ז (שם). לדעת הרב עוזיאל (שם) כך מתממשת הדרישה להסכמת אדם חשוב "לפי מצב תנאי העבודה בזמן הזה אין אדם חשוב יכול בעצמו לדון על תוקף חקיותיהם של הפועלים, אלא צריך לדעתי להקים בית דין חשוב של יודעי משפטי התורה ואנשי מדע שיודעים פרק בתורת האיקונומיא הכלכלית ותנאי השוק החברותי והם בצרופם יקבעו חקת העבודה לפרטיה ולמנות אח"כ דיינים קבועים שידונו על יסוד חקה זו בכל הסכסוכים שיפלו בין הפועלים עצמם בנוגע לחלוקת עבודה צודקת ביניהם, ובין הפועלים ובעלי הבית בנוגע ליחסיהם ההדדיים".
[31] כפי שהבאנו לעיל מהתוספתא אשר הגבילה את זכותם של בלן וספר להתפטר כאשר הרבים צריכים להם ואין להם תחליף. יוער כי התוספתא הנ"ל עוסקת בהגבלת זכות ההתפטרות בעוד אנחנו עוסקים בהגבלת זכות השביתה. אולם נראה כי ניתן להסיק מהתוספתא הנ"ל בקל וחומר שלעובדים המספקים שירות ציבורי חיוני שאין לו תחליף אסור לשבות אלא אם כן נוהג המעסיק שלא כדין – בהתאם לעילות שפורטו לעיל. (על פי החסדי דוד על התוספתא הנ"ל).
[32] אשר כמוה כפיקוח נפש. כך כתב הרב שלמה גורן, משנת המדינה (מחקר הלכתי היסטורי בנושאים העומדים ברומה של מדינת ישראל מאז תקומתה), ירושלים: הוצאת האידרא רבה ומסורה לעם, תשנ"ט. "על מוסר העבודה", עמ' 85- 90.. וראו גם במאמרו של הרב עדו רכניץ, "הוצאת ממון לצורך הצלת חיים", תחומין כט, עמ' 369- 374, ובמאמרו של הרב יצחק ברט, "גדרי פיקוח נפש ציבורי: הרש"ז אוירבך, הר"ש ישראלי והר"ש גורן", תחומין כט, עמ' 386 – 402. במקרים אלו לא תותר השביתה אפילו לא בעילות שפורטו לעיל ושמירה על זכויותיהם של העובדים תיעשה רק במסגרת בוררות חובה.