דף הבית - ניירות עמדה - השביתה בבית החולים הדסה
ניירות עמדה

השביתה בבית החולים הדסה

 | ט"ז אדר א' תשע"ד
בשל התנהלות בעייתית של בית החולים הדסה הגיע בית החולים למצב בו במשך תקופה ארוכה הוא לא שילם תנאי שכר שונים עליהם סיכם עם עובדיו. בית החולים הבין כי בהסכמי שכר שנערכו בעבר הוא נטל על עצמו התחייבויות גדולות מדי ולכן ביקש לפתוח את הסכמי השכר ולהפחית בשכר עובדיו. העובדים מצידם לא הסכימו להפחתה בשכרם וניהלו מו"מ על ההפחתה העתידית. במשך הזמן הלך החוב ונצבר עד שבית החולים הגיע למצב בו הוא מעכב את משכורות עובדיו, ולבסוף הפסיק לשלם את משכורתם לחודש שעבר. בשלב זה פתחו הרופאים בשביתה שמטרתה ללחוץ על בית החולים להגמיש את עמדותיו במשא ומתן מולם. בית החולים פנה לבית המשפט וזה הוציא צו עיכוב הליכים, המעביר את ניהולו הכלכלי של בית החולים לידי נאמן חיצוני, אשר על פי חוק אינו מחוייב להסכמים הקיבוציים וכמו כן מקצץ 10% בשכר העובדים המשתכרים מעל 10000 ₪ בחודש. בתגובה החריפו הרופאים את השביתה. מכון כתר נדרש לשאלה מהי עמדת ההלכה בנוגע לשביתה זו

רקע עובדתי

בשל התנהלות בעייתית של הנהלת בית החולים הדסה הגיע בית החולים למצב בו במשך תקופה ארוכה הוא לא שילם לעובדיו בהתאם לתנאי שכר שונים עליהם סיכם עמם. הנהלת בית החולים הבינה כי בהסכמי שכר שנערכו בעבר היא נטלה על עצמה התחייבויות גדולות מדי ולכן ביקשה לפתוח את הסכמי השכר ולהפחית בשכר העובדים[1]. העובדים, מצידם, לא הסכימו להפחתה בשכרם וניהלו מו"מ על ההפחתה העתידית. במשך הזמן הלך החוב ונצבר עד שבית החולים הגיע למצב בו הוא מעכב את משכורות עובדיו, ולבסוף הפסיק לשלם את משכורתם לחודש שעבר. בשלב זה פתחו הרופאים בשביתה שמטרתה ללחוץ על הנהלת בית החולים להגמיש את עמדותיה במשא ומתן מולם. הנהלת בית החולים פנתה לבית המשפט וזה הוציא צו עיכוב הליכים,  המעביר את ניהולו הכלכלי של בית החולים לידי נאמן חיצוני, אשר לא יהיה מחוייב להסכמים הקיבוציים, ויבנה תכנית הבראה לבית החולים במסגרתה יתכן ויקוצץ 10% משכר העובדים המשתכרים מעל 10000 ₪ בחודש. בתגובה החריפו הרופאים את השביתה. מכון כתר נדרש לשאלה מהי עמדת ההלכה בנוגע לשביתה זו.

 

מעביד שאינו מסוגל לשלם את שכר עובדיו

ההלכה רואה בחומרה רבה מעסיק המתחמק ממחוייבותו לתשלום שכר עובדיו ומלין את שכרם[2]. עם זאת, מכירה ההלכה במצב בו המעסיק הגיע למצב בו אין לו כסף לשלם את שכר עובדיו, ואינה רואה במצב זה משום הלנת שכר[3]. כמובן, שהמעסיק אינו נפטר מחובו, אך אין בהמנעות מתשלום חומרא יתרה מעבר לכל חוב אחר.

 

השביתה

אחד הכלים החזקים ביותר המצויים בידי ארגון העובדים הוא השביתה. הפסקת העבודה נעשית באופן מאורגן תוך הפעלת אמצעי כפיה על עובד שיפר את השביתה[4]. התארגנות זו מונעת למעשה מהמעביד להכניס עובדים אחרים תחת העובדים השובתים ובכך מפעילה לחץ על המעביד להסכים לדרישות העובדים. התורה מתייחסת לשביתה הן בהיבט ההלכתי –משפטי והן בהיבט הערכי – מוסרי.

 

השביתה היבטים משפטיים

מהותו הבסיסית של חוזה העבודה מצידו של העובד הוא מחוייבות מלאה של העובד לעשות את עבודתו, לפיכך מהווה השביתה במהותה הפרה בוטה של החוזה בין העובד למעביד, אשר אם נעשית באופן פרטי מצדיקה פיטורין[5]. גם אם ההתארגנות של כלל העובדים גרמה לכך שהמעביד אינו מסוגל לנקוט בצעד כלשהו כנגד העובד, עדיין מדובר בהפרת חוזה שלכאורה אין מקום להתיר אותה על פי ההלכה[6], ולא בכדי האפשרות לשבות אינה מוזכרת בגמרא ובפוסקים הראשונים כלל[7]. יוער כי ניצול זכות ההתאגדות לשם השבתה הינה תופעה חדשה יחסית בעולם[8] אשר במשך השנים עוגנה גם בחוקי מדינת ישראל ובפסיקות בתי המשפט השונות[9]. לדעת חלק מן הפוסקים גם כאשר השביתה מבוססת על שיתוף פעולה בין העובדים אין להתירה, והפרת חוזה אסורה בין אם היא נעשית באופן אישי ובין אם היא נעשית באופן קולקטיבי[10]. לעומתם סוברים מרבית הפוסקים[11] שמותר לארגון לשבות ממניעים שיפורטו להלן גם במחיר פגיעה מסוימת במעסיקים או בציבור הרחב. פסיקה זו מבוססת על זכות ההתאגדות המעוגנת בהלכה[12], וכן על המנהג והחוק[13].

 

שמירה על איזונים

השביתה מהווה צעד שעשוי לפגוע באופן קשה הן במעסיקים והן בציבור הרחב. אי לכך, מגבילה ההלכה את זכות השביתה במערכת של איזונים[14], וביניהם הגבלת זכות השביתה למקרים הבאים:

המעביד אינו עומד במחויבויותיו אליהן התחייב בהסכמי העבודה אישיים או קיבוציים.

המעביד אינו עומד במחויבויותיו על פי חוק או מנהג המדינה [15].

דרישה ל"תוספת יוקר" – כאשר שכרם של העובדים נשחק עקב אינפלציה ומטרת השביתה לשמור על ערכו הריאלי של השכר השביתה מותרת[16].

המעסיק מסרב להופיע בפני בית הדין או מסרב לבצע את מה שפסק בית הדין[17].

 

נזקי השביתה

זאת ועוד, ניצול זכות השביתה כרוך בבעיה מוסרית קשה של גרימת נזק. בדרך כלל מדובר בגרימת נזק כספי למעסיק, אשר גם אם העובד לא יחוייב לשלם עליה, הרי שככל נזק זהו מעשה שבבסיסו פסול מוסרית[18]. במקרה שלפנינו בנוסף לכך גורמת השביתה לנזקים קשים בתחום חיוני הנוגע לחיי אדם. אי לכך על מנת ששביתה תהיה מותרת מבחינה מוסרית צריכה היא להיות בנסיבות כאלו בהן הייתי מתיר לאדם להזיק לחברו על מנת להשיג את מטרותיו. המקרה היחיד בו הדבר מותר הינו במקרה בו אין לאדם כל דרך חוקית והלכתית אחרת להשיג את המגיע לו על פי דין[19].

 

שביתת עובדי בית החולים הדסה

במקרה הנידון העילה הרשמית לשביתה הינה העילה הראשונה אותה מנינו לעיל דהיינו אי עמידה של המעסיק בהתחיבויותיו המפורשות. אולם ניתוח של האירועים שקדמו לשביתה מציג תמונת מצב מורכבת יותר, שכן בית החולים ביקש לחתום על הסכמי שכר חדשים עם העובדים ועקב העובדה שמזה זמן רב הצדדים לא הגיעו להסכמות הגיע בית החולים למצב זה. בצר לו פנה בית החולים לבית המשפט וזה הכיר בכך שבית החולים הגיע למצב של חדלות פרעון והורה על עיכוב הליכים, שאמור לאפשר תפקוד בסיסי של בית החולים ובניית תכנית הבראה, גם תוך חריגה מסויימת מהסכמים קיבוציים עליהם חתם בית החולים ולא היה מסוגל לעמוד. למרות פסיקת בית המשפט כי יוקפאו ההליכים נגד בית החולים ובית החולים יכנס לתכנית הבראה אשר במסגרתה בית החולים מתחייב לשלם לעובדים 90% משכרם, העובדים ממשיכים בשביתתם.

כפי שאמרנו הצידוק ההלכתי לשביתה ולגרימת נזק למעסיק ולציבור הינו העדר מוצא ויכולת להביא את המעסיק לדיון בבית הדין ולמימוש פסיקת בית הדין. במקרה שלפנינו המצב הוא הפוך ממש. המעסיק פנה לבית המשפט[20] ומוכן לקבל את פסיקתו ואילו העובדים ממשיכים בשביתתם ואך מחריפים אותה.

יתר על כן, כפי שאמרנו לעיל, במצב בו ברור שלמעסיק אין מהיכן לשלם את שכר עובדיו גם ההלכה פטרה אותו מאיסור הלנת שכר, ואם כן מאיזה טעם תותר השביתה? הרי הובהר כי המעסיק אינו מסוגל לקיים את התחיבויותיו בעבר. שביתה שנועדה להפעיל לחץ על המעסיק לשלם ממקורות שאינם קיימים או לחתום על הסכמי שכר שלא יוכל לעמוד בהם אסורה.

ואמנם ניתן היה לומר כי על פי ההלכה מחוייב המעביד למכור את נכסיו על מנת לשלם שכר לעובדיו, אך במקרה שלפנינו אין, בשלב זה, לחייבו לעשות זאת, משני טעמים: א. קרוב לודאי שגם אם ימכור את נכסיו לא יהנו מכך העובדים משום שישנם בעלי חובות קודמים. ב. החוק שמכוחו הוציא בית המשפט את הצו להקפאת ההליכים הוא בגדר תקנת הציבור, באשר הוא מאפשר למצות את האפשרות להמשיך ולהפעיל את בית החולים ועל ידי כך למזער את הפגיעה בחולים ובעובדים.

לפיכך יש להסיק כי שביתה זו הינה שביתה פראית ומנוגדת להלכה. אם העובדים אינם מרוצים מפסיקת בית המשפט הם יכולים לערער על כך, או לפעול בכל הליך משפטי אחר אך שביתה אשר נועדה להפעיל לחץ על בית החולים על מנת שיגמיש את עמדותיו ויחתום על הסכמים טובים יותר עבור העובדים אינה מותרת.

 

שביתה בשירותים חיוניים

יש מן הפוסקים[21] שקבעו כי על המדינה לאסור שביתות בתחומים הנכללים בדין "חיי נפש", כפי שהגבילו חז"ל את המסחר בתחומים שונים ובאופנים שונים משום חיי נפש[22], ובכדי לשמור על זכויות העובדים לחייב בתחומים אלו בוררות חובה. לעומתם יש מן הפוסקים אשר התירו את השביתה גם בתחומים אלו במגבלות מסויימות שכן לא בהכרח השובתים הם אלו שנושאים באחריות להמשך תפקודם החיוני של שירותים אלו, שכן לא יעלה על הדעת כי שירותים אלו ינתנו חינם אין כסף, וממילא עולה כי במידה והשביתה מוצדקת מבחינה משפטית, הרי שאת האחריות על השבתת השירותים החיוניים הללו יש להטיל לפתחם של נציגי הציבור[23].

באופן ספציפי התייחס הרב גורן לשביתה כללית של הרופאים. לדעתו האחריות לקיומם של שירותים חיוניים מכל סוג שהוא רובצת על הממשלה ואין להלין על העובדים על השבתת שירותים חיוניים אלו[24].

אולם במקרה שלפנינו מאחר ובית המשפט פסק את דברו, גם אם הפסיקה אינה מוצאת חן בעיני הצדדים, הצד שאינו מוכן לקבל את פסיקת בית המשפט, דהיינו הרופאים, הוא האחראי להמשך הסבל והסיכון לחיי אדם ועליו להפסיק את השביתה, ולחזור לשולחן המשא ומתן מתוך הבנה כי עליו לחתום על הסכמי שכר סבירים בהם בית החולים מסוגל לעמוד.

 

לסיכום

ההלכה מכירה בזכות השביתה כאשר נועדה לשמור על זכויות העובד ולחייב את המעסיק לקיים את התחיבויותיו על פי דין.

השביתה מותרת גם כאשר מדובר בשירותים חיוניים ובמידה והמעסיק מסרב למלא את התחיבויותיו האחריות על נזקי השביתה רובצת לפתחו.

אי לכך תחילת השביתה היתה מותרת על פי ההלכה שכן מטרתה היתה לחייב את בית החולים לעמוד בהתחיבויותיו ולשלם את משכורות העובדים במועדן.

מהרגע בו הובא הנושא לבית המשפט, אשר חייב את הצדדים לפשרה מסויימת אין כל צידוק לשביתה. המשך השביתה לאחר פסיקת בית המשפט אסור על פי ההלכה, והנזקים שיגרמו לציבור בעטיה רובצים לפתחם של העובדים הממשיכים בשביתתם הפראית.

 

[1] במסגרת זו אין אנו נכנסים לדיון בשאלה האם מותר היה להנהלת ביה"ח לחתום על הסכמי שכר כאלו, והאם לאחר שחתמה עליהם, היתה מחוייבת על פי ההלכה לעמוד בהם.

[2] כך שנינו במסכת בבא מציעא קיא ע"א: כל הכ