הרקע העובדתי
לפני כחודש ומחצה נמצאה בביקורת פנימית שערכה חברת "יוניליוור" (המוכרת הציבור בשם חברת "תלמה") למוצריה, דגני בוקר המזוהמים בחיידק סלמונלה אלטונה. מקור הזיהום נכון להיום אינו ידוע, האם הוא הגיע מאחד מעובדי המפעל שלא שמר על הגיינה כראוי או שמקורו בלשלשת יונים שנכנסו למפעל. החברה סגרה את הקו החשוד בזיהום, וסימנה באמצעות קוד אלקטרוני את כל המוצרים שיוצרו עליו. מדובר בכמות גדולה מאד, 640 משטחים, כ 120 טון, אותם השאירה החברה במחסן המופעל על ידי חברת לוגיסטיקר, חברת בת של חברת "ממן", עד אשר יוחלט מה יעלה בגורלם. החברה לא דיווחה על כך למשרד הבריאות, כיוון שאין חובה חוקית בדיווח זה, ולא לציבור הרחב על מנת שלא לפגוע במכירותיה.
לפני כשבועיים דיווחו רשתות המזון על מחסור במוצרי תלמה, ובתקשורת פורסם כי הסיבה למחסור היא זיהום שהתגלה בחברה. החברה הודתה כי התגלה זיהום בבדיקות פנימיות שנערכו, אך הודיעה נחרצות כי המוצרים החשודים בזיהום לא שווקו לציבור, ואף פרסמה את הקודים ותאריכי היצור של מוצרים אלו.
למרות זאת אחרי מספר ימים התגלו מספר מקרים של אנשים שנדבקו בזיהום, ולקו בשלשולים, כאבי בטן וחום, ובמקביל התגלו מוצרים אצל צרכנים מאזור פתח תקוה. בבדיקה חוזרת התברר כי משטח אחד ובו 240 אריזות של קורנפלקס בד"ץ שווק בטעות לחברת שופרסל מהמחסן שבניהול חברת לוגיסטיקר. בשלב זה החברה הודתה בטעותה ושלחה פועלים שיחזירו את המוצרים מהחנויות לחברה.
משרד חקירות אותו מינתה החברה, בדק ומצא כי הסיבה לטעות היא פעולה של עובד חברת לוגיסטיקר אשר חתך מדבקה של משטח תקין והדביק אותו על גבי המשטח המזוהם על מנת לאפשר את שיווקו. מדבקות של המשטח המזוהם נמצאו על גבי משטח תקין במחסן החברה, וכמו כן נמצא כי נתלשו פרטים מזהים מן המדבקה של המשטח התקין, אשר כפי הנראה הודבקו על גבי המשטח המזוהם. חשוב לציין כי במועד בו שווק המשטח, איש בעולם לא ידע על כך שמדובר במשטח מזוהם, שכן תוצאות המעבדה הגיעו רק כשבועיים לאחר מכן. אלא שהמשטח סומן, כמו כל המשטחים היוצאים משערי המפעל באופן המונע את שיווקו עד אשר יתברר כי הוא תקין וראוי לשיווק.
מכון כתר התבקש לחוות דעתו בשאלה מהי עמדתה של ההלכה בנוגע למידת האחריות של החברה במקרה כגון זה:
תשובה
התורה אוסרת על האדם לשווק מוצר פגום, גם כשאינו עלול להזיק. זוהי מירמה[1], הונאת ממון[2] וגזל[3]. כאשר מדובר במוצר שעלול להזיק, מוטלת על המוכר חובה נוספת שלא לגרום לסכנת הלקוח. התורה מחייבת את האדם לעשות פעולות על מנת למנוע אפשרות לסכנה[4], וקל וחומר שמחייבת היא אותו שלא לגרום לה[5].
יתר על כן, ההלכה דורשת מאדם היודע כי במוצר אותו הוא משווק ישנו פגם, להודיע על כך לרוכש קודם ביצוע הרכישה[6], חובה שקיימת אפילו במקרה בו הפגם אינו מפחית מערך המוצר[7].
על פי התיאור העובדתי, במקרה שלנו החברה כלל לא התכוננה לשווק את המוצרים הפגומים, ואפילו לא את אלו שנמצאים בססטוס של בדיקה האם יש בהם פגם, ובוודאי שלא ידעה כי מוצריה הפגומים שווקו לציבור, ולכן ברור שהחברה לא עברה על שום איסור, וכמובן שלא היה מוטל עליה לדווח על כך לאף גורם.
אמנם, אדם שקנה מוצר החשוד בזיהום, שיוצר בתאריך הייצור אותו פרסמה החברה, רשאי להחזירו לחברה ולדרוש את הכסף ששילם תמורתו, מדין מקח טעות[8].
בנוגע לתשלום על נזקים שנגרמו כתוצאה מן השיווק, יש להבחין בין מי שאכל מהקורנפלקס וניזוק לבין מי שלא אכל ולא ניזוק כתוצאה מאכילת הקורנפלקס. מי שלא ניזוק בגופו מאכילת הקורנפלקס המזוהם, גם אם הוא נלחץ מעובדת קיומו של קורנפלקס מזוהם בעולם וחשש שמא הוא אכלו, אין הדבר נחשב לנזק ממשי. מי שניזוק בגופו מאכילת הקורנפלקס רשאי לתבוע ממי שמעשיו גרמו לשיווקו של המוצר המזוהם את כל ההוצאות שנגרמו לו בגין השימוש בקורנפלקס[9].
באשר לשאלה מי אחראי על הנזק במידה ונגרם, האם העובד שהחליף את המדבקות, או החברה שהעסיקה אותו, או חברת יוניליוור שייצרה את המוצר הפגום. התשובה היא כי למרות שהאחריות להמצאותו של הזיהום במוצר הינה של חברת יוניליוור או מי מעובדיה, בכל אופן האחריות לשיווק המוצר ללקוחות, הינה אחריות בלעדית של חברת לוגיסטקר, וליתר דיוק, אחד מעובדיה שפשע והחליף את המדבקות, שכן אלמלי הוחלפו המדבקות, לא היתה דרך להוציא את המשטח הפגום משערי המפעל עוד קודם שהושלמו הבדיקות אודותיו. על פי ההלכה אין להטיל אחריות על המעסיק אלא במידה והיתה לו יכולת פיקוח ממשית על מעשי העובדים שלו, וגם אז יש לחלק את התשלום על הנזק בין המעסיק ובין העובד[10]. במקרה שלנו לחברת יוניליוור לא היתה כל יכולת פיקוח על מעשי עובדי המחסן שבהנהלת חברת לוגיסטקר, מה שאין כן בנוגע לחברת לוגיסטקר שהיתה אמורה לפקח על עובדיה שלא יחרגו מן הנהלים שנקבעו להם.
על כן, אם יתברר שחברת לוגיסטקר התרשלה בפיקוח על עובדיה יש לחלק את האחריות על תשלום הנזק בין העובד שהחליף את המדבקות ובין חברת לוגיסטקר שלא פיקחה עליו כראוי. אולם, אם יתברר שחברת לוגיסטקר פיקחה כראוי על קיום הנהלים – יש להטיל את האחריות המלאה על העובד שפשע והחליף את המדבקות.
מסקנות:
א. חובה על כל חברת מזון לעשות ככל שביכולתה על מנת למנוע שיווק מוצרי מזון פגומים.
ב. כל מי שקנה אריזת קורנפלקס בד"ץ אשר יוצרה בתאריך 27.6.16, זכאי לקבל מהמוכר החזר כספי על המוצר מחברת שופרסל, וזו זכאית לקבל עליו החזר מחברת יוניליוור.
ג. יש לחייב את האחראי על שיווק המוצר החשוד כפגום בתשלום הנזקים, כלומר בהוצאות הרפואיות של הנפגעים מחמת אכילת הקורנפלקס, עם כל הנלווה לכך.
ד. את האחריות לתשלום הנזק, יש לחלק שווה בשווה בין חברת לוגיסטקר לבין ן העובד שהחליף את המדבקות ואיפשר את שיווק המוצר הפגום.
ה. חברת יוניליוור פטורה מכל אחריות על נזקים שארעו בגין צריכת הקורנפלקס המזוהם.
[1] כפי שנפסק ברמב"ם (מכירה פי"ח ה"א) ובשו"ע (חו"מ סי' רכח סע' ו): "אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל שוים בדבר זה".
[2] . לפי נתיבות המשפט (סי' ס' סק"ד) קיימת בזה מחלוקת בין לרמב"ם לרמב"ן. וז"ל: "והרמב"ם סבירא ליה דמום גם כן בכלל לא תונו הוא...". ואילו לרמב"ן איסור לא תונו שייך רק כשיש הונאה במחיר.
[3] הדרישה (סי' רלב סק"ז) כתב שברמאות במסחר יש איסור גזל. וכוונתו היא כנראה למקרה בו הקונה שילם עבור מוצר שלם וקיבל מוצר פגום שערכו נמוך והקונה הקפיד על כך ומעוניין בביטול המקח. במקרה זה נמצא שהתשלום הנמצא ביד המוכר, גזול הוא.
[4] הדבר מפורש ברשימה ארוכה של איסורים: א. לא תעמוד על דם רעך. וכפי שביאר בספר החינוך (מצוה רלז): "שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבידה ויהיה לנו יכולת להצילו בשום צד". ב. ועשית מעקה, לא תשים דמים בביתך (דברים כב,ח) כתב הרמב"ם (ספר המצוות עשין קפ"ד): "שציוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו...". ג. השמר לך ושמור נפשך מאוד. פסק הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש (פי"א ה"ד): "...וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנא' השמר לך ושמור נפשך". ד. והשבותו לו (דברים כב,ב). כפי שמבואר בגמ' סנהדרין (דף עג ע"א) אבדת גופו מנין, ת"ל והשבותו לו (קרא יתירא הוא למדרש השב את גופו לעצמו – רש"י). וכפי שמבואר במנחת חינוך (מצוה רלז אות א).
[5] התורה אומרת לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט,יד). ומפרש היד רמ"ה (ב"ב פרק לא יחפור סי' קז) איסור זה "דאסור למיגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול, ואי משום ואהבת לרעך כמוך".
[6] הרמב"ם (מכירה פי"ח ה"א, דלעיל) פסק: "... היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח...". וכיו"ב פסק השו"ע (חו"מ סי' רכח ס"ו).
[8] נפסק ברמב"ם (הל' מכירה פט"ו ה"ג-ו): "המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא... כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך. כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום...".
בנידונינו, בו שווק מוצר מזון מקולקל, שבוודאי אין בני האדם מעוניינים בו, ברור שקיימת טענת מקח טעות ותביעת החזר כספי על מה ששולם עבור המוצר.
[9] בנידון זה קיים בהלכה הבדל בין אם המוכר ידע על הפגם ולמרות זה שיווק אותו, לבין אם הדבר נעשה שלא ברצונו, כדלקמן.
נחלקו ת"ק ורשב"ג (ב"ב דף צב ע"א, צג ע"ב) במוכר לחבירו זרעוני גינה שאינם נאכלים וזרעם ולא צמחו, ת"ק מחייב את המוכר בדמי הזרע בלבד ורשב"ג מחייב גם עבור ההוצאות שהיו לקונה. שיטת היד רמה שמחלוקת התנאים היא כשהמוכר לא ידע שהזרעים מקולקלים אבל אם ידע חייב לכו"ע בהוצאות, מדינא דגרמי.
נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רלב ס"כ): "המוכר לחבירו זרעוני גנה שאין עצמן של זרעונים נאכל, וזרען ולא צמחו, חייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ממנו, שחזקתן לזריעה...". מבואר שמחזיר לו רק את דמי הזרעים, ולא משלם לו עבור ההוצאות שהיו לו בזריעתם. ובסעיף הבא (סע' כא) פסק השו"ע: "הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום, אינו יכול לומר החזר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם... ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום, חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני. ואם לא היה יודע שהיה בו מום, פטור מהוצאת ההולכה...".
וכתב בביאור הגר"א (שם אות לה): "...אבל ההוצאה פטור כמ"ש בדיני דגרמי כל שלא כיון להזיק אע"פ שגרם היזק פטור. מה שאין כן בידע, דלדברי הכל (=ת"ק ורשב"ג) חייב משום דינא דגרמי".
וכן נפסק בשו"ת מהרי"ל (החדשות סי' קעז) שאם ידע המוכר שהזרעים מקולקלים חייב בהוצאות, וכ"כ בשו"ת ישועות מלכו (אה"ע סי' מה ד"ה הנה בגוף), וכן בפ"ד ירושלים (ח"ח עמ' שפט).
יש ללמוד מכאן שכשם שהמוכר שידע מהפגם חייב בהוצאות שהיו לקונה, כך יש לחייבו בנזיקין שארעו לקונה מחמת המוצר הפגום. וכן מוכח מדברי נתיבות המשפט (סי' רלד סק"א) שאם קנה בשר בחזקת כשר ועירב אותו עם שאר בשר כשר, והתברר אח"כ שהבשר שקנה היה טרף, וכתוצאה ממה שערבב עם שאר בשר כשר, נאסר הכל, הרי אע"פ שהקונה הוא זה שיצר את הנזק, מ"מ כיון שקנה את הבשר בחזקת כשר ולא היה צריך לחשוש ולברר יותר מזה, יש לחייב את המוכר בכל הנזק שנעשה.
וכן פסק בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' יא ד"ה ע"ד השאלה), שאם קנה תבלין מעין אבקת אפיה שהיה מקולקל וערבב אותו בקמח כדי להכין לחמניות מתוקות לסעודת נישואין, וכתוצאה מכך הכל נפסד, צריך המוכר לשלם עבור ההפסד של כל המוצרים.
נימוקו: "המוכר... אין זה בכלל שוגג, דהוי קרוב למזיד, דהוי ליה לדקדק היטב שלא יחליפנו ולא ימיר רע בטוב, ואם למראה עיניו לא יוכל לשפוט, הו"ל למטעמיה לראות אם עמד טעמו בו... בנידון דידן המוכר היה מחויב לטעום ולעיין היטב שלא יזיק להקונה והוי ליה לידע שיתנהו לתוך הקמח ויופסד הכל...".
[10] שנינו בירושלמי (בבא קמא פרק ט הלכה ד) "הבנאי שקיבל עליו את הכותל לסותרו ושיבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם. מלשון הירושלמי עולה כי הבנאי חייב לשלם על נזק שנגרם לאחרים כתוצאה מעבודתו הלקויה. אולם קיימות בראשונים שלש שיטות בנוגע להיקפו של חיוב זה: הרמ"ה סרקוסטה (הובא בשיטה מקובצת בבא קמא צח ע"ב) מביא דעה אחת ששמע ביחס לשאלה זו: איכא מאן דאמר דוקא בנאי שהוא קבלן אבל פועל פטור, אפילו נפלו האבנים מצד אחר מחמת המכה, שלא נסתלקו בעלים מנטירותא. כלומר לדעה זו, המשנה, המחייבת את הבנאי בנזקי צד ג', מדברת רק על קבלן, אך על נזקי צד ג' שגרם הפועל אחראי המעסיק, אשר אמור לומר לפועל בדיוק מה לעשות וכיצד, ולפקח על כך שהעבודה תתבצע באופן בנדרש, ואם לא עשה כן – חייב לשלם. על כך שואל הרמ"ה: צריך עיון אמאי לא נדייניה כשומר יום ויום? וכיון דפשע משלם! כלומר לדעת הרמ"ה עצמו, גם כאשר מדובר בפועל לא ניתן לחייב את המעסיק, שכן העובד הוא זה שהתרשל וחייב הוא על הנזק ואין זה משנה אם הנזק נגרם למעסיק או לצד ג'. צריך לומר כי לדעתו מחויבותו של המעסיק לשמור על העובד שלא יתרשל אינה פוטרת את העובד אם הזיק, שכן זה חייב כלפי צד ג' אפילו אם לא התרשל כלל. דעת בינים ניתן למצוא במספר ראשונים הסוברים גם כן שיש לחלק בין קבלן ובין פועל. הקבלן חייב באופן בלעדי מול צד ג' ואילו בנזקים שנגרמו לצד ג' על ידי פועל יש לחייב במשותף הן את העובד, המתחייב בשל רשלנותו במעשיו, והן את המעסיק המתחייב בשל רשלנותו בהשגחתו. וז"ל רבנו יהונתן (בשיטה מקובצת שם. דברים דומים כתב המאירי שם):הזיק אחרים בסתירתו הכותל חייב, דאיבעי ליה לעיוני דאדם מועד לעולם. אבל בעל הבית פטור שהרי כל המלאכה על האומן ובעל הבית מסולק הוא משם. ומשום הכי נקט דוקא 'קבל' אבל אם היה שכיר יום שלא נסתלק בעל הבית משם, השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמין. למעשה הכריעו האחרונים כדעה זו שהקבלן נוטל את מלא האחריות על נזקים שגרם לצד ג' בעוד הפועל נושא באחריות לנזקים אלו במשותף עם בעל הבית (ראה שו"ת קול אליהו חלק ב חושן משפט סימן כח ובפסקי בית הדין שע"י רבנות ירושלים חלק יב עמוד רעז וכן פסק האמרי יושר ח"ב סי' כא). אמנם מסתבר לצמצם את חיובו של בעל הבית רק למקום בו בעל הבית היה אמור לממש את יכולת השליטה בפועל – ולא עשה זאת, אך אם בעל הבית שכר פועל שנהוג להעסיקו ללא פיקוח הבעלים והזיק לאחרים, אין לחייב בגין זה את בעל הבית והאחריות כולה תהיה מוטלת על הפועל (מסקנת הרב אורי סדן כתר י "דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה" עמ' 443-445).