החוב התופח של משקי הבית בישראל

רקע כללי

בסדרת כתבות שפרסמו העיתונאים שאול אמסטרדמסקי וגולן פרידנפלד בעיתון כלכליסט[1] נחשף הציבור לכך כי היקף החוב של משקי הבית לבנקים עומד על 107 מיליארד שקל - לא כולל משכנתאות. בחמש וחצי השנים האחרונות זינק הסכום ב- 37%, יותר מפי 2 מעליית השכר באותה התקופה. החוב הממוצע של משפחות ממעמד הביניים עומד על 102,485 שקל - לא כולל את המשכנתא, וההחזר החודשי נע בין 2,600 ל־3,000 שקל בחודש למשפחה מאזור המרכז, ובין 2,000 ל־2,800 שקל בחודש ביתר האזורים. לכך יש להוסיף 3,000 שקל ויותר על המשכנתא, ונמצא אפוא שכ־6,000 שקל בחודש שהולכים בכל חודש להחזר חובות. למשפחה שההכנסה שלה היא 15–20 אלף שקל נטו בחודש, ההחזר חודשי מהווה 30%–40% מהנטו — לפני כל ההוצאות השוטפות. מציאות קשה זה הינה, בין השאר, תוצאה של מסע שכנוע ופרסום אגרסיבי שמנהלים הבנקים וחברות האשראי, המצטרף לריבית הנמוכה יחסית בעת האחרונה.

מכון כת"ר לכלכלה על פי התורה מבקש לחוות דעתו בסוגיא זו.

בחוות הדעת נתייחס הן לאחריות המוטלת על משקי הבית, הן לאחריות המוטלת על הבנקים המעודדים את נטילת ההלוואות והן לאיסור ריבית.

התנהלות כלכלית בלתי מאוזנת – בעיה הלכתית

אחריותם של משקי הבית

ההלכה מצווה את האדם לצמצם עד למינימום את הוצאותיו באופן שיוכל להתפרנס ממעשה ידיו בלא ליצור תלות באחרים[2]. גם כאשר יש לאדם את היכולת הכספית מצווה התורה את האדם לנהוג בריסון ולא להפריז בצריכת מותרות[3], והדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר במי שהכנסתו אינה מאפשרת לו לצרוך מותרות. מכאן שעל פי ההלכה מוטלת על משקי הבית אחריות לניהול אחראי של משק הבית, לריסון עצמי וליצירת התאמה בין ההכנסות לבין ההוצאות. כיום ישנם ארגוני חסד כגון ארגון 'פעמונים' אשר מטרתם לסייע לאנשים לממש חובה הלכתית זו.

נטילת הלואה אינה מהווה פתרון כלכלי לבעיית העדר הכנסות מספיקות שכן על פי ההלכה אסור לאדם לקחת הלוואה אם הוא יודע שיקשה  עליו להחזירה[4].

אחריותם של הבנקים

התורה אוסרת על אדם לתת ייעוץ שיש בו בכדי לפגוע ולהכשיל[5]. מכאן שאסור על פי התורה לפנות ללקוח ולהציע לו הלוואה כאשר הפונה יודע שמדובר בצעד שיש בו בכדי לפגוע בלקוח בטווח הארוך.

בנוסף אוסרת התורה לגנוב את דעתם של בני אדם ולשווק להם סחורה פגומה במסווה של סחורה איכותית[6]. מכאן שמי שמציע הלוואה לאדם במסווה של הלוואה אטרקטיבית תוך העלמת משמעותה האמיתית של נטילת אותה הלוואה עלול לעבור על איסור של גניבת דעת הבריות[7].

אוברדרפט והלוואות לצריכה עודפת – איסור ריבית

ההלוואות שמציעים הבנקים ללקוחותיהם הינן כולן הלוואות בריבית. איסור ריבית הינו אחד האיסורים החמורים בתורה[8] עליו עוברים הן המלווה בריבית והן מקבל ההלוואה[9].

אמנם על מנת לאפשר התנהלות כלכלית מודרנית, בה קיים גם מחיר להון, תוקן לפני כחמש מאות שנה "היתר עסקא" אשר נועד "לעקוף" את איסור ריבית. על פי היתר העסקא הריבית מהווה בעצם שותפות של הנותן ברווחיו של המקבל - שותפות המותרת על פי ההלכה[10]. הבנקים כולם חתומים על היתר עסקא מה שמאפשר לכאורה להם וללקוחותיהם לנהל את פעילותם הפיננסית בלא לעבור על איסור ריבית.

אולם, לדעת רבים מגדולי הפוסקים[11], אין הדברים אמורים אלא בהלוואות הנלקחות למטרות עסקיות בהן ניתן להגדיר את הריבית כשותפות ברווחים שירוויח הלווה, אך בהלוואה לצריכה שאינה למטרה עסקית, אין ללווה שום רווחים ומשום כך תשלום הריבית לא יוכל להיות מוגדר כשותפות ברווחים ויהא אסור על פי ההלכה.

היות שההלוואות המדוברות הניתנות בריבית למשקי הבית מיועדות בעיקרן לצריכה ולא להשקעה הרי שלקיחתם אסורה באיסור ריבית עליו עוברים הן פקידי הבנק המציעים אותה והן הלווים הנוטלים אותה.

סיכום

המציאות בה משקי בית המתקשים לגמור את החודש נסמכים על הלוואות מבנקים ומחברות האשראי הינה מציאות בעייתית על פי ההלכה הן מבחינת ההתנהלות הכלכלית של משקי הבית, והן מבחינת איסור ריבית.

התנהלותם של הבנקים וחברות האשראי הנותנות ומשכנעות במסע פרסום אגרסיבי את משקי הבית ליטול הלוואות בעייתית על פי ההלכה.

לדעתנו יש להגביל את הפרסום שנועד לעודד את משקי הבית ליטול הלוואות, ולכל הפחות לחייב את המפרסמים לציין באופן בולט בפרסום כי ההלוואה עלולה לגרום נזק כלכלי ללווים – כדוגמת האזהרה הנדרשת בפרסומים לסיגריות ולאלכוהול.

בנוסף יש להפעיל מערך הסברה למשקי הבית על מנת להעמידם על הבעייתיות שבנטילת ההלוואות המוצעות על ידי הבנקים ולעודדם לפעול בריסון ובשיקול דעת בהתנהלותם הכלכלית.