קנין באמצעות אנשי ההובלה

קונה שהזמין מוצר לקניה, וביקש מהמוכר לשלוח לו את המוצר ע"י חברת הובלה מסויימת או ע"י הדואר, וארע למוצר נזק באונס בעת המשלוח, יש לעיין האם ההפסד נופל על הקונה (ויש לו דו"ד עם אנשי ההובלה), או על המוכר.

הקדמה

לפי מנהג המדינה (וחוק המדינה[1]) אין הממכר עובר בעלות לפני שמגיע לרשותו של הקונה. דבר זה מובן וברור במקרה בו המוצר מובא לרשות הקונה מטעם המפעל או החנות, ולכן בזמן ההובלה נחשב המוצר עדיין ברשותם. מאידך גיסא ברור שאם הקונה רוצה לחסוך בעלויות ובא בעצמו לקחת את המוצר מהמפעל, או שלח שליח מטעמו לצורך כך, הרי כשהמוצר הגיע לידם לצורך לקיחתו, סרה אחריות המוכרים על המוצר.

נידונינו עוסק ב"שטח האפור", כלומר שהקונה ביקש מהמפעל שישלחו את המוצר ע"י חברת הובלה מסויימת או שישלחו את המוצר בדואר, ולא סוכמו בין הצדדים דברים ברורים ביחס לגדרי האחריות והבעלות על המוצר בזמן ההובלה. במקרה זה יש לברר עד מתי יש למפעל אחריות כלפי המוצר, ומתי הוא עובר לבעלותו של הקונה.

האם אנשי ההובלה הם שלוחיו או פועליו של הקונה

יש לדון האם אנשי ההובלה מזכים את המוצר לקונה, כיון שהם נחשבים שלוחיו או פועליו של הקונה. עיקר השאלה היא, האם בפעולת ההובלה מונחת כוונת קנין עבור הקונה, או שמא יש כאן פעולת הובלה גרידא, ולכן הקונה לא זכה עד שהמוצר הגיע לרשותו.

נידון זה נתון במחלוקת הפוסקים ע"פ מספר סוגיות, וכמו כן יש בזה שיטות קדמונים, וכפי שיבואר. נקדים בהבאת הסוגיות ושיטות הפוסקים.

האם במכר אומרים "הולך כזכי"

לפני שדנים על כוונת אנשי ההובלה שלוקחים את המוצר, יש לדון בשאלה האם כשהמוכר מסר את המוצר למוביל כדי שיביאו לקונה, אז בהוראת המוכר שאמר להוליך, מונחת גם כוונה שהמוביל יזכה עבור הקונה.

בנידון "הולך כזכי", מובא במסכת גיטין (דף יד ע"א שבין לרב ובין לשמואל אומרים "הולך כזכי", כלומר שאם הלוה אמר לשליח "הולך מנה לפלוני", משמעות המילה "הולך" היא שבנוסף לזה שהשליח יעביר את הכסף למלוה, הרי הלוה ביקש מהשליח שגם יזכה עבור המלוה.

ומבואר בראשונים (רשב"א, ריטב"א) שיש בזה חילוק בין חוב לבין מתנה, שאמנם בחוב אומרים "הולך כזכי" אבל במתנה אין אומרים.

ובאר הסמ"ע (חו"מ סי' קכה סקכ"ב, וכיו"ב בש"ך שם סקכ"ה) את החילוק בין מלוה ופקדון לבין מתנה:

" הטעם, דבפקדון ובחוב, דהממון הוא כבר של זה ששלחו לידו, משום הכי בקל יכול לזכות זה בשבילו, משא"כ במתנה שבא עכשיו לזכות בממון שלא היה שלו מעולם, משום הכי בעינן לשון מעולה דמבורר טפי".

למדנו בזה שכששולח פיקדון או מחזיר הלואה ע"י אחר, באמירתו שיוליך, מונח גם כוונה שיזכה עבור השני.

כעת יש לדון מה דין מקח, האם דומה לחוב ולכן קיים בו דין "הולך כזכי", או שדינו כמתנה, שאין אומרים כן.

בנידון זה מצאנו מחלוקת בין הפוסקים: דעת נתיה"מ (סי' ר ביאורים ס"ק ה) שאם לאחר שהמוכר קיבל מעות מהקונה, מסר את המקח לשליח ואמר לו להוליכו לקונה, והשליח אכן עומד למסור את המקח לקונה בתכיפות, לכו"ע אומרים "הולך כזכי". ואילו בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' כ"ב), כשפסק שאין להחשיב את העובדים ברכבת כשלוחים של הקונה, באר שאם אנשי המשלוח הם יהודים, לא זכו בשביל הקונה כל עוד לא אמר להם זאת במפורש, וזאת כיון דקיי"ל בחו"מ סי' רכה דדווקא בפיקדון או בהלואה אומרים הולך כזכי, אבל במתנה או במכר אין אומרים. לכן כשהמוכר אמר להם להוליך, אין הם נחשבים שלוחי הקונה אלא שלוחי המוכר.

מקח שנשלח ע"י שליחי הקונה שהתמנו ע"י המוכר

התבאר לעיל שקיימת מחלוקת אם במכר קיים דין "הולך כזכי". לפי הצד שדין זה קיים, הרי האנשים שהמוכר הורה להם על פי בקשת הקונה  להוליך את הסחורה לקונה, הם גם זוכים עבורו כשלוקחים את הסחורה. יש לדון לפי הצד השני, שהולך אינו כזכי, במקרה בו הקונה ביקש מהמוכר שישלח את הסחורה באמצעות חברת הובלה מסויימת, האם אנשי ההובלה זוכים עבורו.

נידון כעין זה נמצא במסכת ב"מ פרק השואל את הפרה (דף צח ע"ב). נאמר במשנה:

"השואל את הפרה... אמר לו השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי, או ביד בנך ביד עבדך... ושלחה ומתה – חייב...".

מבואר בזה שאע"פ שהפרה טרם הגיעה לרשות השואל, אלא מתה בדרך בעודה בידי מי שקבלה מהמשאיל ע"פ בקשת השואל להביאה אליו, בכל זאת חייב השואל באונסין.

בנימוקי יוסף (שם נו ע"ב-נז ע"א בדפי הרי"ף) באר את סיבת חיובו של השואל, וז"ל:

"אע"ג דהאיך שליח לאו שליח שואל הוא... מ"מ נתחייב שואל, משום שאמר להם המשאיל, פלוני אמר לי להשאיל לו פרתי לשלחה לו על ידיכם, והם קבלו אותה, זכו לו והוא עשאן שלוחין ע"י בעל הפרה...". (בהמשך מובא הסבר נוסף)

כלומר, בתוך דברי השואל שהורה למשאיל לשלוח את הפרה בידי אנשים מסויימים, קיימת גם משמעות שאותם אנשים יזכו את הפרה לשואל כשיגיע לידם ויעשו בה משיכה וכד'.

שער משפט  – במכר זכה אם נשלח בידי שליחי הקונה, ונלמד מדין שואל

בספר שער משפט (סי' ר' סק"ד) השווה את דין הקונה לדין השואל, ולמד מדין שואל לדין קונה, וז"ל:

" ...אך מ"מ היכא שקנה חפץ מחבירו ולא משך, ואמר לו שלח לי ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך, מיד ששלח בידם ומשכו או שהגביהו - קנה הלוקח, דנעשו שלוחו של הלוקח אף שלא אמר להם בעצמם רק אמר לו להמוכר לומר להם לשולחו לו, כדמוכח מההוא דפ' השואל, דאם השואל א"ל שלחה לי ביד בנך או ביד עבדך העברי, לכו"ע חייב השואל באונסין מטעם דנעשו שליח של השואל אף שלא אמר להם כלל רק למשאיל, מ"מ כיון שאמר להם המשאיל פלוני אמר לי להשאיל לו פרתי לשלחה לו על ידכם והוא קבל אותה למסרה לידו, זכה לו ונעשה שלוחו של שואל ע"י בעל הפרה, כמ"ש הנ"י שם והראב"ד... וה"ה לענין קניה נמי דינא הכי".

התחדש בזה שהמוכר יכול למנות אדם להיות שליח הקונה ע"פ ציווי הקונה, אע"פ שהקונה לא דיבר אתו ישירות, ואז כשהשליח מגביה את החפץ ע"מ למסור לקונה, הוא גם מתכוין לזכות עבורו ולכן כתוצאה מהגבהת השליח זכה בו הקונה.

וכן מבואר בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' פ"ז, מובא בפ"ת חו"מ סי' רכד ס"א), שאם הקונה אמר למוכר להעביר את הסחורה ביד מי שהמוכר ירצה, וכך נעשה, הרי מהרגע שנלקחה הסחורה ע"י האדם שהמוכר הטיל עליו תפקיד זה, עברה הסחורה לבעלותו של הקונה  כיון שנחשב אותו אדם לשלוחו של הקונה.

וכן פסק בספר ערך ש"י (חו"מ סי' קכה ס"א) כשיטת שער משפט, וכן כשיטת נתיה"מ (דלעיל), שהקונה זכה במקח ע"י הגבהת ומשיכת השליח. 

שו"ת מהרש"ם ושו"ת מהרש"ג – אנשי ההובלה אינם זוכים עבור הקונה

בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קד) כתב:

"ועל דבר שאלתו באחד שעשה לו העמדה של י"ש (=יין שרף, חמץ) אצל ישראל מומר לשלחו לו ע"י הבאהן (=רכבת) זמן רב קודם פסח, והי"ש בא ביום י"ג ניסן ערב שבת ולא היה לו פנאי לקבלו, והניחו על הבאהן ולא מכרו לעכו"ם בסברו שאינו שלו עדיין, ובחוהמ"פ נודע לו (=שהחמץ נחשב שלו), והוא היזק רב של כמה מאות ר"כ:

הנה באם (=מדובר) שעדיין לא שלח הקונה להמוכר המעות על הי"ש, רק שהמוכר סמך עליו והאמינו ושלח לו הי"ש, יש לצדד שעדיין לא זכה הקונה בגוף הי"ש[2]. אף שבדינא דמלכותא יוכל המוכר לתבעו לקבלו, מ"מ עדיין לא זכה בגוף החמץ. וכיון שהיה בבית עכו"ם והאחריות על הבאהן, היה מקום להתירו. והממונים של הבאהן בודאי לא זכו בו עבור הקונה, דאין שליחות לעכו"ם ולא כיוונו לזכות...".

מבואר בתשובתו שכשהמוכר שלח עבורו את הי"ש עוד לפני שקיבל מהקונה את הכסף, לא זכה בהם הקונה מג' סיבות: א. טרם שילם עבור היי"ש ולכן לא זכה בגוף היי"ש. ב. עובדי הרכבת שהם גויים אינם נעשים שליחים. ג. עובדי הרכבת לא התכוונו לזכות עבורו.

וכך נפסק גם בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' כ"ב, בהמשך התשובה דלעיל ___), שאין להחשיב את העובדים ברכבת כשלוחים של הקונה לזכות עבורו כיון אם אנשי ההובלה הם גויים, אין שליחות לעכו"ם אף אם הוא בשכר, דלא כמחנ"א (שלוחין סי' יא) ונתיה"מ (סי' קפח ביאורים סק"א).  וכן אין כוונת הפועלים לזכות אלא עושים מעשה קוף בעלמא, כלומר מתכוונים רק לבצע את המוטל עליהם כדי שיקבלו את שכרם. וע"פ רוב אינם יודעים מי המשלח ומי המקבל כדי שיזכו עבורו. לכן לא שייך בזה שליחות וזכיה.

חילוק בין משלוח כללי למשלוח פרטי

יש לעיין אם אמנם קיימת מחלוקת בין המהרש"ם והמהרש"ג לבין הנתיה"מ והשער משפט והערך ש"י דלעיל שפסקו שהקונה זכה במקח ע"י הגבהת ומשיכת מי שהתמנה ע"י המוכר.

ונראה לומר שלא קיימת מחלוקת בזה, אלא קיים חילוק בין משלוח פרטי לבין משלוח כללי. המהרש"ם והמהרש"ג דנו במשלוח ברכבת, ופסקו שאנשי ההובלה לא זכו עבור הקונה, וזאת כיון שאנשי הרכבת שתפקידם להעביר את הסחורה הכוללת מוצרים שונים לאנשים שונים, ליעד המבוקש, עושים זאת ללא כל כוונה מיוחדת לזכות עבור הנמענים. לעומת זאת נתיה"מ והשער משפט דנו במשלוח פרטי, ובזה כשחברת הובלה מקבלת הזמנה פרטית להעביר סחורה מסויימת עבור קונה מסויים, מסתבר יותר לומר שכיון שיודעים עבור מי הם מובילים את הסחורה, לכן גם יזכו עבורו.

הלוקח דבר להעבירו לאחר האם זוכה עבורו

בנוסף על האמור נראה שניתן לתלות נידון זה במחלוקת קצות החושן ונתיבות המשפט, דלקמן.

הקצוה"ח (סי' רנ"ט סק"א) דן במשיב אבידה, שאם מצא אבידה לאחר יאוש, אע"פ שהגביה כדי להחזיר לבעלים, מ"מ יכול אח"כ לזכות לעצמו. ובאר:

"...ומשום מגביה מציאה לחבירו נמי לא הוי, דלא מיירי שנתכוין להגביה לזכות לבעלים, אלא שנטלה שלא יזכה הוא בה אלא להשיבה ליד הבעלים, אבל לא בתורת זכיה לבעלים...".

מבואר בזה שכיון שהמוצא לא התכוין להגביה כדי לזכות לבעלים, לכן הם לא זכו באבידה, ולכן אם ירצה יוכל לזכות לעצמו כיון שמדובר שמצא לאחר שכבר התיאשו הבעלים.

הנתיבות המשפט (שם ביאורים סק"א) חלק עליו, וז"ל:

"...ומה שתירץ הוא דלא הוי כמגביה מציאה כיון שלא נתכוין רק להחזירה לבעלים בתורת החזרה ולא בתורת זכייה, ע"ש, אין בו שום סברא, דסוף סוף הגביה בשביל הבעלים, ומיד קנאו הבעלים בהגבהה שלו".

הרי שעצם ההגבהה כדי להביא אל הבעלים מזכה לבעלים, אע"פ שלא התכוין לעשות מעשה קנין. נמצאנו למדים שקיימת מחלוקת בין קצוה"ח לנתיה"מ, כשהמוצא את המציאה מגביהה כדי להשיבה לבעלים, האם נחשב שעשה מעשה קנין עבור הבעלים, או שמא כיון שלא התכוין לעשות מעשה קנין, לא חל קנין.

לנידונינו – היה מקום ללמוד לפי שיטת נתיה"מ, שה"ה לגבי אנשי ההובלה שצריכים להביא את המוצר לרשות הקונה, הגבהתם לצורך הבאת המוצר נחשבת מעשה קנין עבור הקונה, ואילו לקצוה"ח לא חל קנין.

אבל בספר ערך ש"י (סי' רנ"ט) הקשה על נתיה"מ, שדבריו סותרים את מש"כ בסי' קנ"ו (סק"ג) שרק בקנין חצר זוכה אפילו בלא כוונה לקנות, אבל לא בקנין חזקה. עכ"ד.

משמע שלמד שקנין הגבהה הוא כקנין חזקה, וכך משמע גם בנתיה"מ סי' רס"ח סק"ג, שבהגבהה בעינן כוונת קנין, ולפ"ז בנידונינו לא מהני הגבהת הפועלים.

האם מתחייב הקונה מדין "עשה על פיו"

רב האי גאון (שערי צדק ח"ד ש"ב סי' כד, מובא בב"י חו"מ סי' קע"ו אות נ"ז) נשאל בנידון שלראובן יש שותף מסחרי במדינת הים. ושמעון אמר לראובן שיכתוב לשותפו שיקנה עבורו דבר מסויים וישלח אותו יחד עם המשלוחים שעושה בעיסקו. ראובן כתב לשותפו, והלה קנה עבור שמעון ושלח הספינה והיא טבעה. כעת תובע ראובן את שמעון שישלם לו עבור הדבר שנקנה עבורו וטבע עם הספינה.

וכתב רב האי גאון:  

תשובה. דינא לפום תנאיהון (=הדין ע"פ התנאים שהתנו ביניהם), אי קביל עליה שמעון דמעידן דמשתדר ההוא מדעם דיליה הוא, וברשותיה קאי, ואי מיתניס מיניה כבר נתחייב, וכד משתבע שותפיה דראובן דשדריה כי היכי דכתב ליה וטבע בים, מיחייב בדמיו מאי דמשתבע שותפא דראובן. ואי לא קביל אחריותא אנפשיה, לא מיחייב, דאמרינן מתבע הוא דתבע מן ראובן דלישדר ליה שותפא, דכד מטי זבין יתיה מיניה. ולא מפקינן בכי האי מימרא".[3]

תשובה זו הובאה להלכה בש"ך (חו"מ סי' קע"ו סקמ"ג), ובאר:

"...דאחריות על ראובן באם שאמר ליה כן בפירוש שאחריות עלי, אבל אם לא הזכיר לו, אזי פטור מלשלם...".[4]

מבואר בזה שכשנשלח החפץ ע"פ בקשת הקונה, וארע אונס לחפץ לפני שהגיע לרשות הקונה, הדבר תלוי בתנאי שביניהם. אם הקונה קיבל אחריות על החפץ משעה שנשלח אליו, ההפסד נופל עליו, אבל אם לא קיבל אחריות, ההפסד נופל על המוכר, כיון שמשמעות דברי הקונה היא שישלח אליו, ורק כשיגיע אליו אז יקנה אותו.

ובשו"ת יורו משפטיך ליעקב (סי' ק"מ) כתב בביאור תשובה זו:

" ...המעשה יש בו ב' משמעות. שהרי שמעון אמר לראובן שיכתוב לשותפו שישלח לו סחורה פלונית עם הסחורה ששולח לו, ואית למשמע מינה שהקנה אותה שותפו של ראובן וישלח אותה, ומעת שישלחנה הרי היא ברשות שמעון, שהרי על פיו נקנית ולו נקנית. ואית למשמע מינה שכוונת שמעון עד שתגיע הסחורה ליד ראובן ויקנה אותה ממנו ואינו מקבל אחריות. וכיון דאיכא למשמע הכי והכי, איבעי ליה לראובן לברורי לשמעון דהאחריות עליו מעת שישלחנה שותפו, וכיון דלא בירר איהו דאפסיד אנפשיה...".

מבואר בזה שכל עוד לא נאמר בפירוש או במשמעות ברורה שהקונה קיבל עליו אחריות מעת שנשלח אליו, לא חלה עליו אחריות, וממילא ההפסד נופל על המוכר.  

אבל הנתיבות המשפט (סי' קעו ביאורים ס"ק מג) הזכיר את דברי ר' האי גאון דלעיל, והקשה:

" ...והוא תמוה, כיון שתיכף שקנה שמעון הסחורה קנאה ראובן מטעם שליחות (=כשקנה השליח של ראובן עבור שמעון, זכה שמעון), וכיון שציוה לו לשלחו, הוי כאומר שלח ע"י פלוני, דאחריות על המשלח.

ולא שייך לומר מטעם דמילי לא מימסרי לשליח, כמו בסימן רמ"ד, דלא שייך זה רק לענין לעשות שטר ועדים, משא"כ הכא, הרי ראובן ציוה לו להוציא ממון השותפות והוציאו על פיו, מהיכי תיתי לא יתחייב..."[5].

מבואר בנתיה"מ שדבר פשוט הוא שאם הקונה ציוה את המוכר לשלוח לו את המקח, האחריות היא על הקונה, כיון שהמוכר פעל על פי הוראתו.

ויש להוסיף בזה ממה שכתב בספר ערך ש"י (חו"מ תחילת סי' רפ"ב) שהתייחס לתשובת רב האי גאון (דלעיל), וז"ל:

" ... נידון דרה"ג דלא היה שום קנין וע"כ קבלת אחריות היה רק בפני עצמו וחייב בתורת ערב או בתורת שליחות, וכמ"ש בחידושי הר"ן בפ' השואל דף צ"ט אהא דשלחה לי ביד בנך...".

הרי שמתחייב הקונה, כשהמוכר עשה על פיו, מדין ערב או מדין שליחות.

אבל נלע"ד שיש לחלק, כיון שהמקור שממנו למדו הראשונים מטעם "עשה על פיו", הוא במשנה במסכת ב"מ פרק השואל את הפרה (דף צח ע"ב) - "השואל את הפרה... אמר לו השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי, או ביד בנך ביד עבדך... ושלחה ומתה – חייב...".

ובזה כתב הנימוקי יוסף (שם נו ע"ב-נז ע"א בדפי הרי"ף) כתב:

א"נ לאו משום שליחות הוא דחייב, אלא מדין ערב, שכיון שאמר לו (השואל למשאיל) להוציא פרתו מרשותו ולשלחה ביד עבדו, נתחייב מדין ערב, דכל המוציא ממון  מרשותו ע"פ חברו, נתחייב לו חברו כדין ערב, והכי מוכח פרק קמא דקידושין (ז ע"א)"[6].

א"כ נראה לומר שכל זה אמור במקרה בו אדם פעל ע"פ הוראות השני ונגרם לו הפסד, כגון שם, שבדרך כלל השואל עצמו בא לקחת מהמשאיל, וכשהשואל ביקש לשלוח ביד בנו או עבדו, ביקש דבר חריג ולכן חייב. מה שאין כן במשלוח, הרי המוכר עושה דבר שדרכו לעשות כחלק מהשירות שנותן לקונה, שדואג להביא את המוצר לבית הקונה, לכן אין זה בכלל "מוציא ממון מרשותו ע"פ חברו", ולא נחשב "עשה על פיו", כיון שפועל לטובת עצמו, ואין לחייב את הקונה מטעם זה.

סיכום:

1. שיטת נתיבות המשפט שגם במכר נאמר דין "הולך כזכי".
2. בשו"ת מהרש"ג חולק וסובר שדין "הולך כזכי" נאמר רק בפיקדון ובהלואה, אבל לא במכר ומתנה.
3. בספר שער משפט למד שהמוכר יכול למנות שליח עבור הקונה ע"פ בקשת הקונה, וכשהחפץ מגיע לשליח זכה בו הקונה, אע"פ שהוא עצמו לא מינה את השליח. וכ"פ בשו"ת עבודת הגרשוני ובספר ערך ש"י.
4. בשו"ת מהרש"ם ובשו"ת מהרש"ג נפסק שאנשי ההובלה אינם זוכים עבור הקונה. טעמיהם: א. אם הם גויים – אין שליחות לגוי. ב. אף אם הם יהודים, אין להם כוונה לזכות עבור הקונה, אלא לבצע את המוטל עליהם.
5. הוסבר שנראה שאין מחלוקת בין הפוסקים בזה, אלא יש הבדל בין משלוח כללי שבו לא זוכים עבור הקונה, לבין משלוח פרטי שאז זוכים עבורו.
6. נחלקו קצוה"ח ונתיה"מ במגביה מציאה להחזירה למאבד האם זוכה עבור המאבד.
7. נראה שלהלכה נוקטים שאין הגבהה זוכה ללא כוונת זכיה.
8. לפי נתיה"מ יש צד לחייב כאן מדין "עשה על פיו". והתבאר שיש לחלק בין הנידונים, ואין לחייב כאן מטעם זה.

מסקנות:

1. קונה שהזמין סחורה ממפעל או חנות, ושילם עבור הסחורה כולל הובלה, וארע נזק באונס בעת ההובלה, ההפסד נופל על החנות או המפעל.
2. אם הקונה בא בעצמו או שלח שליח מטעמו לקחת את הסחורה, ההפסד על הקונה.
3. אם הקונה ביקש מהמפעל לשלוח באמצעות חברת הובלה מסויימת או באמצעות הדואר, והצדדים לא סיכמו ביניהם דברים ברורים באשר למועד העברת הבעלות של המוצר, אם ארע נזק, המוכר סופג את ההפסד.