פרשת משפטים: תשלום הוצאות משפט
הרב שלמה אישון
כתב הריב"ש (תעה): "ואשר שאלתם: מענין ההוצאות שנעשית בזה הריב: על מי לפורעם? דעו: כי הוצאות הסופר לכתוב הטענות, על שניהם לפורעם... ובכלל זה, כל הוצאות שצריכין לעשות הדיינין בפסק דינם...". דברי הריב"ש הובאו להלכה בשו"ע (חו"מ יג) ומהם עולה שעל שני הצדדים להתחלק בתשלום האגרה המשולמת כיום לבית הדין.
אלא שיש לדון בנוגע להוצאות נוספות שמוציא התובע בגין תביעתו: בגמרא במסכת סנהדרין (לא ע"ב) נאמר: "כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו."
מתמיהתו של רבי אלעזר "מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה?", מוכיח הרא'ש שהנתבע, אף שיצא חייב, אינו משלם לתובע את הוצאות התביעה, שאם לא כן היה הנושה בחבירו מנה מקבל מן הנתבע את המנה ששילם לצורך תביעתו. עם זאת, מוסיף הרא"ש, הנתבע חייב להשיב לתובע הוצאות שהוציא על מנת לכוף אותן הנתבע לבוא לדין, וכן פסק בשו"ע (חו"מ יד ה):
"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת. וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן)"
דין זה שאין התובע זכאי להחזר הוצאותיו נאמר רק כאשר שני הצדדים "היו סבורים שהם צודקים אלא ששגו בעובדות או טעו בדין וכד', אבל אם התובע בא בעלילת דברים בעלמא או הנתבע ניסה להשתמט בטענות שקר ותרמית, במקרה כזה על המפסיד בדין לשאת בהוצאות המשפט." (פד"ר ג עמ' 18)