פרשת ויקרא: הלוואה בלא עדים
הרב שלמה אישון
פרשת ויקרא אותה נקרא השבת עוסקת רובה ככולה בדיני הקרבנות ובעבודת המקדש. אך סיומה של הפרשה מחבר אותנו עם ענייני הכלכלה היום- יומיים:
"נפש כי תחטא ומעלה מעל ביקוק וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו: או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר..."
המדובר בתביעה ממונית כלפי אדם המחזיק ברשותו ממון של חבירו שלא כדין. ממון זה יכול שהגיע לרשותו באופנים שונים: כפיקדון שניתן לו לשמירה, ככסף שניתן לו בהלוואה, או שגזל את חבירו, או שהוא מלין שכר שעליו לשלם לפועליו, או שמצא אבידה של חבירו ואינו משיבה. הנתבע כופר בתביעה ומכחיש אותה ואף נשבע על כך לשקר.
התורה מפרטת בהמשך את דינו של אותו אדם, אך אנו נתמקד בפתיחתו של הפסוק.
אף שמדובר כאן בסכסוך שבין אדם לחבירו, פותחת התורה במילים: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'". אין זה אפוא רק עניין שבין אדם לחבירו, אלא גם, ואולי בעיקר, עניין שבין אדם למקום. מי שחוטא לחבירו, הרי הוא חוטא גם כלפי שמיים, ופסוק מפורש הוא "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", כלומר מפני שאני ה' הרי אתה מצווה לאהוב את רעך כמוך.
מדוע מוגדר הדבר דווקא כ"מעילה בה'"? רש"י מביא את דברי חז"ל המבארים זאת:
"אמר ר' עקיבא מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה'? לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהוא מכחש -מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם:"
אדם הנושא ונותן עם חבירו בלא עדים הרי ה' הוא ה"שלישי שביניהם" - הוא הערב ליושר שבין הבריות. וכפי שמבאר הרש"ר הירש, כאשר אין עדים אחרים, משעבד היהודי את כהונתו ויחסו לה' להיות ערבים ליושרו, ומשהתברר שהכל הוא "מסכה ריקה" שאין לה כל כיסוי, הרי יש כאן מעילה גמורה בקב"ה.
על פי דברי ר' עקיבא במדרש, "כל המלווה והלווה אנו עושה אלא בעדים ובשטר". ואכן, בגלל החומרה הגדולה בה רואה התורה את הכופר בממון חבירו הנמצא ברשותו, אומרים חז"ל שאין להלוות שלא בעדים או בשטר. וכך אומרת הגמרא במסכת בבא מציעא דף עה עמוד ב:
"אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות, ומלוה אותן שלא בעדים - עובר משום ולפני עור לא תתן מכשל, וריש לקיש אמר: גורם קללה לעצמו, שנאמר +תהלים לא+ תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק"
ומבאר רש"י שהמלווה עובר על "לפני עיוור לא תתן מכשול" משם שהיות שאין עדים - עולה על רוחו של הלווה לכפור. כמו כן גורם קללה לעצמו שכאשר רואים שתובע והנתבע מכחיש מקללים אותו ואומרים עליו שהוא מעליל עלילות שוא על צדיק.
וכך פוסק השולחן ערוך בחושן משפט סימן ע סעיף א:
"אסור להלוות בלא עדים, ואפילו לתלמיד חכם, אלא אם כן הלוהו על המשכון. והמלוה בשטר משובח יותר. וכל המלוה בלא עדים, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד), וגורם קללה לעצמו."
אכן מנהג העולם להלוות לעיתים גם בלא עדים או שטר, וטרחו האחרונים ליישב זאת.
ערוך השולחן כתב: "ומה שאין נזהרים עתה בזה ולוים זה מזה גמ"ח בלא עדים ובלא שטר משום דמכירין זא"ז ונאמנין זל"ז ויודע המלוה שלא ישכח ולא יכפור לו [נ"ל]:"
בשו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מז הביא את משו"ת דברי מלכיאל שכתב: "והנה בזה"ז אין נזהרים כלל בדבר זה והוא נפלא שכל ישראל יעברו על ידו מפורש בש"ס ופוסקים בלי חולק, אבל באמת יש יסוד למנהג זה עפמ"ש הריטב"א במגילה ד' כ"ח שהאיסור להלוות בלא עדים הוא רק ממדת חסידות ולא מן הדין".
ומכל מקום, אף אם יש בדברים אלו משום לימוד זכות על ישראל, ברור שלכתחילה יש להקפיד, בודאי כאשר מדובר בהלוואות בסכומים גדולים, להעיד על כך עדים או לכתוב שטר, או להשתמש בצ'יק דחוי שיבטיח את הפרעון וימנע הכחשה.