לקראת שבועות
שלף איש נעלו ונתן לרעהו
הרב שלמה אישון
בתחילת הלכות מכירה מדגיש הרמב"ם את הצורך במעשה קנין בעסקה של העברת בעלות: "המקח אינו נקנה בדברים, ואפילו העידו עליהם עדים, כיצד, בית זה אני מוכר לך, יין זה אני מוכר לך, עבד זה אני מוכר לך, ופסקו הדמים ורצה הלוקח ואמר קניתי, ורצה המוכר ואמר מכרתי, ואמרו לעדים הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום וכאילו לא היו ביניהם דברים מעולם..." במסכת קידושין מפורטים סוגי הקנינים בהתאם לסוגי הנכסים השונים. סוג אחד של קנין מתאים כמעט לכל סוגי העסקאות: קנין סודר, ווהוא המכונה בדברי הרמב"ם בשם הסתמי "קנין".
מקורו של קנין סודר – במגילת רות: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל:"
העברת הסודר נתקנה כתחליף לשליפת הנעל ונתינתה למוכר. אכן יש מהראשונים המבחינים בין קנין המתבצע ע"י שליפת הנעל לבין קנין המתבצע ע"י העברת הסודר. במקרה הראשון מדובר בפעולה שניכר שנעשית לשם קנין וע"כ אין בה צורך בעדים. במקרה השני לעומ"ז אין היכר שהדבר נעשה לשם קנין וע"כ יש צורך בעדים.
הצורך במעשה קנין מעורר שאלות בנוגע לתקפם ההלכתי של החוזים הנהוגים כיום. ברוב החוזים אין מדובר בעברת נכסים, אלא בהתחייבות עתידית לעשות מעשה, למכור, לשלם, וכדו'. בהתחייבויות כזו לא יועיל מעשה קנין: "הדברים שאין בהן ממש אין הקנין מועיל בהן, כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו השדה שביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות, וכיוצא בדברים אלו כולן, הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע" (רמב"ם).
ראוי להקפיד איפא על ניסוח נכון של החוזה, או לסמוך על כך שיתנן לו תוקף הלכתי מכח הכלל "דינא דמלכותא דינא"
בטעינה...
