פרשת ראה
עשר תעשר... אפילו ממונך
הרב שלמה אישון
על הפסוק "עשר תעשר..." דרשו חז"ל: "אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל" מכאן שיש להפריש מעשר גם מהממון.
(ע' תוספות תענית ט ע"א) גבול עליון לשיעור ההפרשה מובא במסכת כתובות (נ ע"א): "באושא התקינו, המבזבז (=לעניים. רש"י)- אל יבזבז יותר מחומש". שיעור מינימום מצוי במסכת בבא בתרא (ט ע"א): "לעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] שלישית השקל בשנה"
להלכה פסק השו"ע (יורה דעה רמט): "שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה. לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצות צדקה."
לדעת ערוך השולחן המצוה מדאוריתא היא לתת לעני כדי צרכו – אם ביד הנותן לעשות כן בלא שיעשה הוא עני. אך משגלינו מארצנו ונתרבו העניים ונתמעטו העשירים – נוצר הצורך להגביל את שיעור הצדקה וע"כ תקנו חכמים את השיעורים השונים.
מכאן שקיים הבדל יסודי בין חובת הפרשת תרומות ומעשרות מן התוצרת החקלאית לבין מעשר כספים. הפרשת תרומות ומעשרות היא חובה העומדת בפני עצמה, ואילו מעשר כספים אינו חיוב עצמאי אלא הוא דין בהידור במצוות צדקה. הדרך המהודרת במצוות צדקה היא ע"י חומש, הדרך הבינונית היא ע"י מעשר, והנותן שלישית השקל בשנה מקיים מצוות צדקה אך לא בהידור. למרות זאת, אם התחיל לנהוג במעשר כספים הרי נעשה הדבר כנדר שאינו יכול להפקיעו על כן טוב אם בשעה שמתחיל לנהוג בנתינת מעשר כספים יאמר שעושה זאת בלי נדר.
