פרשת עקב
ואספת דגנך
הרב שלמה אישון
נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא בשאלה האם "ואספת דגנך" הוא אידיאל: "ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: 'ואספת דגנך...'" (ברכות לה)
דברים סותרים, לכאורה, מובאים בשם רשב"י במסכת מנחות (צט): "אמר רבי יוחנן משום רשב"י: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש".
וצריך לומר שהשאלה כמה יקדיש אדם ביום ללימוד תורה, משתנה מאדם לאדם בהתאם לכשרונותיו, לעיסוקו, לצרכיו וכדו'.
כך מבואר בדברי ערוך השולחן. על פסק השו"ע (או"ח קנו): "אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון... ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו", כותב ערוך השולחן: "ויראה לי דזהו בתלמיד חכם שעיקר עסקו בתורה, אבל בבעה"ב סתם לא שייך זה ועל סתם בעה"ב אין מוטל חיוב רק לקבוע עתים לתורה, ואותם שואלים ביום הדין קבעת עתים לתורה. דלתלמיד חכם שעיקר עסקו בתורה לא שייך לומר קבעת עתים שהרי החיוב עליו ללמדו תמיד כל היום וכל הלילה לבד מה שמוכרח לפרנסתו."
אכן, מדברי ערוך השולחן עולה, שבעלי בתים מצווים, לקבוע עיתים לתורה בכל יום, ואין הם רשאים להסתפק באמירת קריאת שמע.
בטעינה...
