פרשת לך לך
אחריות אדם על נזקי עובדיו
הרב שלמה אישון
בשעה שיוצא אברהם אבינו להציל את לוט, נאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו". בבאור הכתוב אומר שמואל מסכת נדרים (לב ע"א): "שהוריקן בזהב".
במדרש תנחומא מבואר שהצורך להוריקן בזהב הוא כדי שלא יהיו להוטין אחר הממון אלא יתעסקו בהצלת נפשות, אולם, בערוך לנר (סוכה לא ע"א) באר שאברהם אבינו עשה זאת כדי למנוע אותם מן הגזל.
לדעת הרמב"ן, אחריות האדם על מעשי עבדו באה לידי ביטוי באזהרת התורה את האדון על שביתת עבדו בשבת: "וראוי היה שיזהיר להם (=לעבדים) בעצמם, כי הם עצמם מצווים בשבת, אבל דבר הכתוב עמנו מפני שהעבדים ברשותינו, לומר ששביתתם עלינו, ואם לא נמנעם אנחנו נענשים עליהם"
אחריותו של האדון עולה גם מהמסופר במסכת סנהדרין (יט ע"א) שכאשר עבדו של ינאי המלך הרג, זימנו את ינאי המלך עצמו לדין: "יבא בעל השור ויעמוד על שורו". בשו"ת אבני נזר (אה"ע רלח) באר שהצורך לזמן את ינאי הוא לא רק בגלל ההפסד הכספי שיגרם לו אם יענישו את עבדו, אלא משום שגם אותו עצמו יש לדון על כך שלא שמר כראוי על עבדו.
עם זאת פטור האדון על נזקים כספיים שגרם עבדו. זהו דין מיוחד הנועד להגן על האדון, כמבואר ברמב"ם: "העבד שגנב פטור מן הכפל ובעליו פטורין שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אע"פ שהן ממונו מפני שיש בהן דעת ואינו יכול לשמרן שאם יכעיסנו רבו וילך וידליק גדיש באלף דינר וכיוצא בזה משאר נזקין, נשתחרר העבד חייב לשלם את הכפל."
על דין זה הסתמך בית הדין לממונות בירושלים כאשר פטר קבלן מלפצות את בעל הבית על נזק שגרם פועל של הקבלן אשר מחמת קטטה עם מנהל העבודה שבר אמבטיה. (פס"ד ירושלים ז)
