פרשת "וירא"
משפט וצדקה - מה קודם?
הרב שלמה אישון
מקובל לראות את המשפט כקודם לצדקה: כל אדם מחויב לנהוג בהתאם למשפט, אך לא ניתן לחייב אדם לעשות צדקה. אין לעבור על המשפט גם כאשר המטרה היא צדקה. כך למשל, אדם הגוזל על מנת לתת צדקה מן הרכוש הגנוב - הרי זו תועבת ה'. סדר זה אנו מוצאים ביחס לדוד המלך עליו נאמר (שמו"ב ח,טו): "וימלך דוד על כל ישראל, ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו."
אולם, בתיאור מעלותיו של אברהם אבינו בפרשת וירא הסדר הפוך: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (יח,יט). נראה שהתורה הקדימה כאן את הצדקה, כדי להדגיש את השוני בין גישתו של אברהם אבינו לבין השקפת סדום. השקפת סדום בנויה על אגואיזם - "שלי שלי ושלך שלך"; גישתו של אברהם היא של חסד ונתינה - "שלי שלך ושלך שלך".
יתכן עוד שהתורה מקדימה את הצדקה, ללמדנו שאצל אברהם הצדקה אינה בגדר של "לפנים משורת הדין", אלא גם היא משפט מחייב. דרכו זו של אברהם אבינו באה לידי ביטוי בהלכה שעל פיה "כופין על הצדקה" (ר' שו"ע יו"ד סי' רמח)
במשנה באבות נאמר: "ארבע מדות באדם - האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מדה בינונית; וי"א זו מדת סדום." וקשה, כיצד קיימת בענין זה מחלוקת כה קיצונית. הסביר זאת הרב עמיאל זצ"ל כך: שלי שלי ושלך שלך היא מדה בינונית. במה דברים אמורים? אם יחיד נוהג כך. אבל "ויש אומרים" - אם ישנם רבים האומרים כך ונוהגים כך - זו מדת סדום. חברה שאינה מושתת על חסד ונתינה מאבדת את זכות קיומה. לא חרבה ירושלים אלא על שלא נהגו בה לפנים משורת הדין.
