פרשת וזאת הברכה
שמח זבולון בצאתך וישכר באהלך
הרב שלמה אישון
"זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה". (רש"י)
שותפות זו לא היתה מדיני צדקה, שהרי יששכר לא היו עניים, ובחלקם היתה הזכוכית הלבנה היקרה ממנה יכלו להתפרנס: "ומצד מצוות צדקה מסתבר שליכא באיש כזה אפילו אם אירע שמחמת חשקו בלימוד התורה אינו רוצה להתעסק בנכסיו אלא ללמוד תורה ולהתפרנס מצדקה, אין מחוייבין ליתן לו, אלא יש לו רשות למכור תחילה מה שיש לו ולהתפרנס מזה, ואחר שיכלו מעות ההם יהיה רשאי אז ליקח צדקה דהרי אז הוא ממש עני." (אגרות משה יו"ד ד לז).
יששכר לא מכרו את תחילה את כל רכושם ובכ"ז התפרנסו מזבולון, וזהו איפא דין מיוחד בלימוד תורה "שאמרה תורה לאלו שאי אפשר להם ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו - יספיק לאחרים הלומדים... ותחשב לו כאילו לומד בעצמו." (אגר"מ שם)
אולם, במסכת סוטה (כא ע"א) נאמר: "הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף א"ל: תא נערוב וליפלוג (=בא נחלוק), יצתה בת קול ואמרה: (שיר השירים ח) אם יתן איש את כל הון ביתו... בוז יבוזו לו'". מכאן שלאחר הלימוד אסור ללומד לוותר על חלק משכר לימוד התורה בתמורה לכסף שיקבל. שותפות יששכר וזבולון מותרת איפא רק אם התנאי ביניהם יעשה לפני הלימוד. והוסיף רבינו ירוחם שמסתבר שאם יתנה לאחר הלימוד יאבד גם הלומד את שכרו, "מטעם דהוא זלזול בשכר השי"ת שנותן לעוסקים ועמלים בתורה, ולא היה איכפת ליה ליתנה למי שלא שייך, בשביל ריווח המעות שנותן לו". (אגר"מ).
בטעינה...
