פרשת ואתחנן
זכות הקנין ואיסור אכילת בשר
אחת מזכויות היסוד המוגנות בחוק הישראלי הינה זכות הקנין. מקורה של זכות זו – בפרשיות הפותחות את התורה:
שתי מימרות במסכת סנהדרין סותרות לכאורה זו את זו: האחת בדף נט שם נאמר שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, ורק כשבאו בני נח התיר להם, שנאמר:"כירק עשב נתתי לכם את כל.", והשניה בדף נו שם מונה הגמרא את איסור אכילת אבר מן החי בין המצוות שנצטוה בהם אדם הראשון.
והלא, אם אדם הראשון לא הותר כלל באכילת בשר מה טעם לצוותו על איסור אבר החי, וכי בהמה שחוטה מותרת לו באכילה?!
בישוב הקושי כתב היד רמה שאדם הראשון לא נאסר במפורש באכילת בשר, אלא שהותרה לו הנאה מן העולם רק בדברים בהם קיבל רשות מפורשת מאת הקב"ה, וממילא כל עוד לא הותר במפורש באכילת בשר – היה אסור בכך.
על פי זה יובן מה טעם בציווי על איסור אכילת אבר מן החי: איסור זה בהיותו מפורש, מוסיף חיוב מיתה על העובר עליו. חיוב זה לא היה קיים על האוכל בשר שאיסור אכילתו נבע מעצם היות הקב"ה בורא העולם.
מכאן שעצם הבעלות על חפץ אוסרת על אחרים את השימוש בו. זכות השמירה על הקנין במשפט העברי איננה, איפא, תולדה של האיסור המוטל על האדם לגזול את קנינו של האחר, כי אם להיפך, איסור לא תגזול הינו תולדה של זכות הקנין.
כך תובן דעת הסוברים שאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, כפי שמבאר הרב ישראלי זצ"ל: "ומה שאין על זה (=על איסור גזל) דין "וחי בהם" נראה שהוא משום שהאיסור הוא כאן תולדה, ועיקר היסוד הוא שאינו שלו, ודבר שאינו שלו הוא בגדר שאינו בנמצא לגביו כל שאין חבירו מרשה לו".
בטעינה...
