פרשת וארא
פיצויי פיטורין לעבד ולפועל
הרב שלמה אישון
על הנאמר בפרשת וארא: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:", דורשים חז"ל: "על מה צום – על פרשת שלוח עבדים". לא רק פרעה נדרש איפא לשחרר עבדים, אלא גם אלו מבני ישראל שהחזיקו באחיהם כעבדים.
בעת שחרור העבדים מצווה התורה: "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:" (דברים טו)
האם ניתן לראות במצווה זו מקור לתשלום פיצויי פיטורין לפועל?
בספר החינוך (מצוה תפב) כתב: "ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית.. ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם." אכן לדעת הרמב"ם דין "העניק תעניק" נאמר רק במכרוהו בי"ד ולא במוכר עצמו, וא"כ דברי ספר החינוך הלמד מכאן "הענקה" לפועל אינם כשיטת הרמב"ם אלא כשיטת תוספות הסבורים שדין "העניק תעניק" נאמר גם במוכר עצמו. (מנחת חינוך).
אכן גם לשיטת תוספות יש להבחין בין שכיר לבין עבד עברי שהשתעבד מלכתחילה לפי תנאי עבד עברי, ומכאן שספר החינוך אינו מחייב מן הדין "הענקה" גם לשכיר, אלא ש"מצא קצת ראיה וזכר לדבר להטיל על כל מעביד חובת הענקה מהצד המוסרי והיושר שבדבר שלא לשלח את העובד בידים ריקות, והמטרה אחת היא כמו בעבד עברי כמוהו בשכיר לזמן מסוים, לאחר שנסתיימה תקופת עבודתו עלול הדבר שישאר מחוסר כל בלי משען ומשענה." ולמעשה חובת תשלום פיצויים תהיה מכח מנהג המדינה (פד"ר חלק ג).
בטעינה...