בס"ד
פרשת בא
"השאלת" כלים מהמצרים - מעשה מוסרי?
הרב יואל דומב
"דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות י"א-כ)
"ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים" (שם י"ב-ל"ה)
כבר בעמדו בסנה הבוער נאמר למשה שבני ישראל יערכו סבב בבתי המצרים ו"ישאילו" מהמצרים כלי כסף וכלי זהב. השימוש בלשון "השאלה" למושג שהוא בעצם מתנה מתמיהה, וגם הביטוי של "ניצול" (ריקון-על פי תרגום הפסוק ורש"י) מצרים לכאורה אינו שבח לעם ישראל, שברגע שמשתחררים משעבודם מחפשים עילה להתעשר על חשבון מעבידיהם. (יצויין שלדעת רש"י ותרגום אונקלוס ניצול משמעו ריקון ולא כמשמעותו בעברית). חז"ל מצאו סמך לניצול זה כבר בברית בין הבתרים, שם הובטח אברהם שבניו יצאו ממצרים ב"רכוש גדול" ,אולם זה עדיין לא מסביר את אופן לקיחת הרכוש-ב"השאלה". האם הותר לישראל לגנוב את דעתן של המצרים ולהציג את רצונם כ"השאלה" בלבד? והאם יציאת ישראל לחירות ילווה בנצנוץ של רמאות?
רבינו בחיי, דיין ספרדי במאה ה-13, משיב על שאלה זו בשם רבינו חננאל:
"אין זה גניבת דעת שיצווה בה הקב"ה...שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערך, ואין לשכר המלאכה ולשוויה סוף ותכלית. הלוא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדוניו שבע שנים שהוא חייב בהענקה...על אחת כמה וכמה המצרים שהייתה אצלם עבודת ישראל של 210 שנים".
לדעת רבינו חננאל ההצדקה לנצל את מצרים מקורה ב"אפליה מתקנת" על כל מה שהמצרים שיעבדו וניצלו את ישראל במשך גלותם הארוכה. המצרים לא שילמו ליהודים כל שכר תמורת עבודתם, ואפילו לא תכננו לתת להם מענק פרישה. קמצנות זו מצדיקה את דרישת ישראל להשאיל להם כלים, כאשר מובן מאליו שהכלים יהוו אך חלק קטן ממה שהמצרים באמת חייבים לישראל. כך גם הסביר גביהא בן פסיסא כאשר נתבע על ידי המצרים להשיב את הכלים המושאלים. (ראה סנהדרין צ"א, בראשית רבה ס"א).
ראשונים אחרים, ובראשם הרב סעדיה גאון והרשב"ם, הבינו שפשוטו של מקרא אינו מתכוון כלל ל"שאלה" במובן של השאלת דבר, אלא –כפי שנאמר בתהילים ב-ח,"שאל ממני ואתנה", הכוונה במילה שאלה היא למתנה גמורה שלא יחזור לבעליו, ולכן אין בהם סרך של גניבת דעת, כיון שגם מי שביקש וגם מי שנתן היו מודעים היטב למהות הקניין.
על פי הסבר זה ניתן גם לפרש באופן אחר את הפסוקים הללו. כאשר התגברו המכות על מצרים נוצר מהפך חברתי מושלם. במקום שהמצרים יתייחסו אל היהודים כעבדים בזויים ושפלים, החלו מעתה לראותם כבני מעמדם. רבים מהמצרים אף שאפו להצטרף לעם ישראל וליהנות מאותה הילה שנקשרה לעבדים המשוחררים, שנועדו להגיע "אל ארץ זבת חלב ודבש". בד בבד עם שיפור מעמד בני ישראל ניסו המצרים להתחנף להם בראותם את ישראל כבני מזל, וכן שאפו ליחסי חברות עם היהודים. שינוי זה בא לידי ביטוי בפסוק "וישאלו איש מאת רעהו", כלומר שהמצרים נחשבים כרעים לישראל ולא כרודנים. מהפסוק הבא משמע גם שהמצרים רצו מעצמם לתת ליהודים חפצי ערך, כיון שהעם זכה לשאת חן בעיניהם. בני ישראל קיימו את רצון ה' בכך, אולם המצרים ראו בכך הזדמנות להתקרב לבני ישראל. הכלים שנתנו ליהודים היו מתנות גמורות, מתנות שמטרתן הידוק הקשר בין המצרים לישראל, אך התורה מגדירה אותם כ"שאלה" משום שהיוזמה לבוא ולבקש התחילה אצל ישראל. כיון שעם ישראל עמדו לעזוב את מצרים- עבדי פרעה כבר התחננו שישלחו אותם –היה ברור שהשאלה אינה זמנית אלא בגדר מתת-פרידה , וכך הבינו אותו שני הצדדים, ולכן לא היה בכך משום גניבת דעת.
אדם העובד עומד לפעמים בפני דילמות דומות בחייו העסקיים. האם הטובה הזאת שקיבל היא בגדר "מתנה" או שמא היא רק "שאלה". למשל, האם עובד יכול לעזוב את מקום עבודתו תכף לאחר שקיבל טובה ממעסיקו, טובה שלא ביקש אותה אך בהחלט עשויה לסייע לו? נדמה שבפרשת השבוע מצאנו תשובה לכך. אם הטובה ניתנת מרצון המעסיק, ולא רק כמי שמצפה לתגמול על כך, אין לראות בכך דבר שכובל את העובד למקום עבודתו, כיון שהמעסיק נתן את הטובה כמתנה. התנהגותם של בני ישראל במצריים עשויה לשמש כדוגמא גם עבור שכירים היום. הם אמנם ציפו לעזוב אך עדיין "השאילו" כלים מהמצרים כיון שידעו שהכלים ניתנים כמתנה גמורה, וכך גם מי שמקבל מתנה ממקום עבודתו יוכל אולי לסמוך על אבותיו מלפני אלפי שנים, ולא יראה פסול בלקיחת המתנה.
