מן הפרוזבול ל"היתר עיסקה"
הרב שלמה אישון
בסופה של שנת השמיטה ערכנו את הפרוזבול המאפשר לנו עתה לגבות את הכסף מן החייבים לנו, בלא ששמיטת הכספים תשמט את אותם חובות. שמיטת כספים המגבילה אחת לשבע שנים את כוחו של המלווה בעומדו מול הלווה, מתווספת לאיסור ריבית הנוהג בכל השנים, והמגביל גם הוא את כוחו של המלווה מול הלווה.
לשמיטת כספים ואיסור ריבית מכנה משותף רחב: שני הדינים הללו נוהגים מדין תורה בהלוואות בלבד ולא בחיובים אחרים.[1] כך, למשל, לא חלה שמיטת כספים על דמי מוצר שנרכש, וקונה יהיה חייב לשלם את התמורה למוצר שרכש גם לאחר שנת השמיטה - אף אם המוכר לא עשה פרוזבול (אלא אם הפכו זאת להלוואה שנותן המוכר לקונה). באותה מידה לא חל איסור ריבית מן התורה על דמי מוצר שנרכש, ולכן לא יעבור הקונה על איסור ריבית מדאוריתא אם תמורת המוצר שרכש ישלם הקונה לאחר זמן סכום גבוה יותר מאשר היה משלם בתשלום מיידי. (אכן מדרבנן הדבר אסור ).
בשני הדינים מדגישה התורה את ההבדל בין יהודי למי שאינו יהודי. לגבי שמיטת כספים נאמר בתורה: "אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ". (דברים טו ג), ולגבי איסור ריבית נאמר בתורה: "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ" (דברים כג כא).
בשני הדינים מצאנו מחלוקת דומה בין הראשונים בנוגע למשמעות ההלכתית של הפסוקים הללו: בנוגע לשמיטת כספים סובר הרמב"ם כי בצד האיסור ליגוש את היהודי לאחר שנת השמיטה קיימת מצוות עשה ליגוש את הגוי. כך סובר הוא גם ביחס לאיסור ריבית שם הוא פוסק כי בצד האיסור להלוות ליהודי בריבית יש מצוות עשה להלוות לגוי בריבית. לעומתו ראשונים רבים סוברים, הן ביחס לשמיטת כספים והן ביחס לאיסור ריבית, שביחס לגוי התורה באה רק להתיר ולא לצוות, כלומר להתיר ליגוש את הגוי לאחר שנת השמיטה ולהתיר להלוות לו בריבית ומכלל היתרים אלו נלמד את האיסור לעשות כן כלפי יהודי, אך אין כאן כל מצוות עשה ליגוש את הגוי או להלוות לו בריבית.[2]
ההיתר או המצווה שלא לשמט הלוואה שניתנת לגוי, כמו גם ההיתר או המצווה להלוות לגוי בריבית, מלמדים שמן הבחינה המשפטית אין כל פגם באי שמיטת החוב בשנת השמיטה או בהלוואה בריבית.
אין פסול משפטי בכך שאדם יגוש גם לאחר השמיטה את החייבים לו ויתבע מהם את כספו. כמו"כ לא צריך להיות כל פגם בכך שאדם ידרוש תשלום עבור הלוואה שנתן, בדיוק כפי שדורש תשלום עבור חפץ שהשכיר וכדו'.
התורה מדגישה את דינו של הגוי בכדי להשמיענו שהחובה לשמט את החוב וכן האיסור לקחת ריבית הנוהגים בישראל מהווים דרישה לחסד מעבר למה שנדרש מן הדין. חסד זה מצווים אנו לעשות בין אחינו בלבד.
וכך אומר הרמב"ן (דברים כג כ):
וביאר בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה כמו שאמרו (ב"ק קיג ב) גזל גוי אסור. אבל הרבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד, כמו שצוה (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך, וכמו שאמר (לעיל טו ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', ועל כן אמר למען יברכך ה' אלהיך - כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה. וכן השמיטה חסד באחים, לכך אמר (שם פסוק ג) את הנכרי תגוש, וקבע לו ברכה, כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל ובגנבה ובאונאה:
שמיטת כספים מהווה השלמה לאחד הרעיונות המרכזיים במצוות שמיטת הקרקע והיובל: ההכרזה שהקב"ה אדון על רכושנו. אם בהפקר הקרקעות וחזרת הקרקע ביובל באה לידי ביטוי העובדה שהקב"ה אדון על קרקעותינו, הרי שבהשמטת החובות באה לידי ביטוי העובדה שהקב"ה אדון על כספנו. כך ניתן להבין את התלות ההלכתית שבין שמיטת הקרקע והיובל לבין היובל: "בזמן שאתה משמט קרקע את משמט כספים". (גיטין לו ע"א)
גם איסור הריבית מבטא רעיון דומה, כפי שכותב רש"ר הירש:
"אין התורה תופסת את הריבית כעוול משפטי, שאלמלי כן לא היתה אוסרת באותה חומרה גם לשלם ריבית, ואיסור ריבית לא היה מוגבל רק לחוג היהודי. אלא איסור זה מכריז שה' הוא אדון לכל רכושנו המיטלטל, כדרך ששמיטת קרקע ויובל מגשימים שלטון ה' על אדמותינו."[3]
הדמיון בין המצוות הוא גם באי קיומן בפועל בזמן הזה. לשתי המצוות הללו נמצאה דרך עוקפת שהביאה בפועל לביטולן: שמיטת כספים באמצעות הפרוזבול, ואיסור ריבית באמצעות ה"היתר עיסקא".
לאור האמור לעיל ניתן להבין מדוע דוקא במצוות אלו נמצאה הדרך העוקפת: העובדה שהמצוות הללו מחייבות התנהגות מעבר לנדרש מן הבחינה המשפטית מצריכה רמה רוחנית גבוהה, ומשלא הגיעו לרמה זו נוצר קושי רב בקיומן. הלוואת כסף בלא נטילת ריבית וכן השמטת החוב לאחר שנת השמיטה מחייבת את המלווים להיות בבחינת "גיבורי כח עושי דברו", מחייבת אמונה חזקה בהשגחת ה' ובאדנותו על כל רכושנו, ועם ירידת הדורות במהלך השנים מעטים יכלו לעמוד בכך.
ברם, למרות הדמיון, קיים שוני גדול בין תקנת הפרוזבול לבין היתר העיסקא. הפרוזבול תוקן ע"י הלל הזקן בסוף ימי הבית השני, ואילו היתר העיסקה בצורתו הנוהגת כיום תוקן לראשונה מאות שנים מאוחר יותר, ע"י המהר"ם מקרקא וע"י בעל גינת ורדים, מחכמי מצרים בתחילה המאה ה-18.
פער הזמן העצום בין שתי התקנות איננו מקרי. הלל הזקן תיקן את הפרוזבול בכדי למנוע מצב בו העשירים נמנעים מלהלוות לעניים מחמת הפחד פן תשמט השמיטה את החוב. הדברים מפורשים במשנה במסכת שביעית שם נאמר: "פרוסבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא". תקנת הפרוזבול מצילה איפא את העשירים מהאיסור החמור הכרוך בהמנעות מהלוואה מפחד שנת השמיטה וכן מאפשרת הלוואות לעניים הנזקקים לכסף.[4] אין ספק שיש בתקנה גם משום מניעת הפסד לעשירים[5] אך המשמעות הפשוטה של המשנה היא שלא מניעת ההפסד מן העשירים עמדה ביסודה של התקנה.
מובן מאליו שההלוואה שעליה דברה תורה, שהנמנע ממנה עובר על איסור חמור הינה הלוואה בלא ריבית, שהרי הלוואה בריבית אסורה מהתורה. תקנת הפרוזבול נועדה איפא למנוע מצב בו תנעלנה בפני הלווים העניים האפשרות ללוות בלא ריבית.
היתר העיסקא, לעומת זאת, הינו בעל מגמה שונה לחלוטין. תכליתו - הדאגה לפרנסתם של המלווים, וכלשונו של בעל הגינת וורדים: "נתמוטטו בעל בתים, ואין אדם יודע במה להשתכר, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב... ובכן סדרתי סדר ונוסח הגון לספרי דדייני לעשות באופן זה מכאן ולהבא כדי שיהיה הקרן בטוח לגמרי וגם הריוח יהיה הבטוח ביותר שאפשר."[6] לא מצבם הקשה של העניים הזקוקים להלוואות עומד ביסוד התקנה, אלא הצורך לדאוג לפרנסתם של המלווים שהחלו יותר ויותר להתפרנס מהלוואות אלו.
מבחינה זאת תכליתו של היתר העיסקא לא רק שונה מתכלית הפרוזבול אלא אף עומדת במידה רבה בסתירה לו: אם הפרוזבול נועד למנוע מצב בו יעברו מלווים על איסור "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל..." הרי שהיתר העיסקה עלול להביא לכך שהמלווים כן יעברו על האיסור. היתר העיסקה מאפשר בקלות הלוואה שתוצאתה דומה להלוואה בריבית ובאופן זה מקטין את סיכויים של העניים לקבל הלוואה בה ידרשו להחזיר את הקרן בלבד.
בספרו אהבת חסד (פתיחה א) כותב החפץ חיים כי כל היכול לתת הלוואה (בלא ריבית) לנזקק לכך ונמנע מלעשות זאת עובר על איסור "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל..." כך גם עולה מדבריו של הגרש"ז אוירבך זצ"ל הכותב בהסבר הפסוק: "דטעמא דנקרא בליעל הוא רק מפני שאסור להמנע מעשות חסד בגלל פחד שוא ומדומה"[7]
הרי שבעוד שהפרוזבול נועד לעודד עשיית חסד ע"י הלוואות בלא ריבית לנזקקים לכך, היתר העיסקא צימצם חסד זה בכך שאפשר בפועל עסקאות הדומות להלוואות בריבית.
אין אנו טוענים כי יש לבטל את היתר העיסקא. נהפוך הוא, במציאות של שוק ההון כיום ההיתר הוא הכרחי. לא ניתן לתאר שוק מודרני בלא מנגנון המאפשר השקעה של כסף תמורת קבלת רווחים.
עם זאת, שנת השמיטה שהסתיימה זה עתה, והפרוזבול אותו עשינו, צריכים לעורר אותנו להקדיש מחשבה לתכליתו של הפרוזבול - הזהירות מלעבור על האיסור של "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל...". זהירות זו מחייבת אותנו, במידת האפשר, נתינת הלוואות תמורת החזר הקרן בלבד, לנזקקים לכך, תוך הימנעות משימוש בהיתר עיסקה לשם נטילת ריבית.
[1] בנוגע לשביעית - ר' משנה שביעית י, א. תוספות כתובות נה ע"א ד"ה ולשביעית, שו"ע חו"מ סז. ואמנם יש החולקים על כך ואכמ"ל. בנוגע לריבית - ר' משנה ב"מ ס ע"ב וברש"י שם ד"ה לרבית דאורייתא. שו"ע יו"ד קס"א.
[2] ע' רמב"ם הלכות מלווה ולוה פ"א ה"ד ופ"ה ה"א ובנושאי כליו שם.
[3] רש"ר הירש ויקרא כה לו, ור' גם בפירושו לדברים טו ג
[4] ר' ברטנורה שביעית י, ג.
[5] ר' רש"י גיטין לז ע"א ד"ה בולי ובוטי
[6] שו"ת גינת ורדים יו"ד ו, ד
מן הפרוזבול ל"היתר עיסקה"
הרב שלמה אישון
בסופה של שנת השמיטה ערכנו את הפרוזבול המאפשר לנו עתה לגבות את הכסף מן החייבים לנו, בלא ששמיטת הכספים תשמט את אותם חובות. שמיטת כספים המגבילה אחת לשבע שנים את כוחו של המלווה בעומדו מול הלווה, מתווספת לאיסור ריבית הנוהג בכל השנים, והמגביל גם הוא את כוחו של המלווה מול הלווה.
לשמיטת כספים ואיסור ריבית מכנה משותף רחב: שני הדינים הללו נוהגים מדין תורה בהלוואות בלבד ולא בחיובים אחרים.[1] כך, למשל, לא חלה שמיטת כספים על דמי מוצר שנרכש, וקונה יהיה חייב לשלם את התמורה למוצר שרכש גם לאחר שנת השמיטה - אף אם המוכר לא עשה פרוזבול (אלא אם הפכו זאת להלוואה שנותן המוכר לקונה). באותה מידה לא חל איסור ריבית מן התורה על דמי מוצר שנרכש, ולכן לא יעבור הקונה על איסור ריבית מדאוריתא אם תמורת המוצר שרכש ישלם הקונה לאחר זמן סכום גבוה יותר מאשר היה משלם בתשלום מיידי. (אכן מדרבנן הדבר אסור ).
בשני הדינים מדגישה התורה את ההבדל בין יהודי למי שאינו יהודי. לגבי שמיטת כספים נאמר בתורה: "אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ". (דברים טו ג), ולגבי איסור ריבית נאמר בתורה: "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ" (דברים כג כא).
בשני הדינים מצאנו מחלוקת דומה בין הראשונים בנוגע למשמעות ההלכתית של הפסוקים הללו: בנוגע לשמיטת כספים סובר הרמב"ם כי בצד האיסור ליגוש את היהודי לאחר שנת השמיטה קיימת מצוות עשה ליגוש את הגוי. כך סובר הוא גם ביחס לאיסור ריבית שם הוא פוסק כי בצד האיסור להלוות ליהודי בריבית יש מצוות עשה להלוות לגוי בריבית. לעומתו ראשונים רבים סוברים, הן ביחס לשמיטת כספים והן ביחס לאיסור ריבית, שביחס לגוי התורה באה רק להתיר ולא לצוות, כלומר להתיר ליגוש את הגוי לאחר שנת השמיטה ולהתיר להלוות לו בריבית ומכלל היתרים אלו נלמד את האיסור לעשות כן כלפי יהודי, אך אין כאן כל מצוות עשה ליגוש את הגוי או להלוות לו בריבית.[2]
ההיתר או המצווה שלא לשמט הלוואה שניתנת לגוי, כמו גם ההיתר או המצווה להלוות לגוי בריבית, מלמדים שמן הבחינה המשפטית אין כל פגם באי שמיטת החוב בשנת השמיטה או בהלוואה בריבית.
אין פסול משפטי בכך שאדם יגוש גם לאחר השמיטה את החייבים לו ויתבע מהם את כספו. כמו"כ לא צריך להיות כל פגם בכך שאדם ידרוש תשלום עבור הלוואה שנתן, בדיוק כפי שדורש תשלום עבור חפץ שהשכיר וכדו'.
התורה מדגישה את דינו של הגוי בכדי להשמיענו שהחובה לשמט את החוב וכן האיסור לקחת ריבית הנוהגים בישראל מהווים דרישה לחסד מעבר למה שנדרש מן הדין. חסד זה מצווים אנו לעשות בין אחינו בלבד.
וכך אומר הרמב"ן (דברים כג כ):
וביאר בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה כמו שאמרו (ב"ק קיג ב) גזל גוי אסור. אבל הרבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד, כמו שצוה (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך, וכמו שאמר (לעיל טו ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', ועל כן אמר למען יברכך ה' אלהיך - כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה. וכן השמיטה חסד באחים, לכך אמר (שם פסוק ג) את הנכרי תגוש, וקבע לו ברכה, כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל ובגנבה ובאונאה:
שמיטת כספים מהווה השלמה לאחד הרעיונות המרכזיים במצוות שמיטת הקרקע והיובל: ההכרזה שהקב"ה אדון על רכושנו. אם בהפקר הקרקעות וחזרת הקרקע ביובל באה לידי ביטוי העובדה שהקב"ה אדון על קרקעותינו, הרי שבהשמטת החובות באה לידי ביטוי העובדה שהקב"ה אדון על כספנו. כך ניתן להבין את התלות ההלכתית שבין שמיטת הקרקע והיובל לבין היובל: "בזמן שאתה משמט קרקע את משמט כספים". (גיטין לו ע"א)
גם איסור הריבית מבטא רעיון דומה, כפי שכותב רש"ר הירש:
"אין התורה תופסת את הריבית כעוול משפטי, שאלמלי כן לא היתה אוסרת באותה חומרה גם לשלם ריבית, ואיסור ריבית לא היה מוגבל רק לחוג היהודי. אלא איסור זה מכריז שה' הוא אדון לכל רכושנו המיטלטל, כדרך ששמיטת קרקע ויובל מגשימים שלטון ה' על אדמותינו."[3]
הדמיון בין המצוות הוא גם באי קיומן בפועל בזמן הזה. לשתי המצוות הללו נמצאה דרך עוקפת שהביאה בפועל לביטולן: שמיטת כספים באמצעות הפרוזבול, ואיסור ריבית באמצעות ה"היתר עיסקא".
לאור האמור לעיל ניתן להבין מדוע דוקא במצוות אלו נמצאה הדרך העוקפת: העובדה שהמצוות הללו מחייבות התנהגות מעבר לנדרש מן הבחינה המשפטית מצריכה רמה רוחנית גבוהה, ומשלא הגיעו לרמה זו נוצר קושי רב בקיומן. הלוואת כסף בלא נטילת ריבית וכן השמטת החוב לאחר שנת השמיטה מחייבת את המלווים להיות בבחינת "גיבורי כח עושי דברו", מחייבת אמונה חזקה בהשגחת ה' ובאדנותו על כל רכושנו, ועם ירידת הדורות במהלך השנים מעטים יכלו לעמוד בכך.
ברם, למרות הדמיון, קיים שוני גדול בין תקנת הפרוזבול לבין היתר העיסקא. הפרוזבול תוקן ע"י הלל הזקן בסוף ימי הבית השני, ואילו היתר העיסקה בצורתו הנוהגת כיום תוקן לראשונה מאות שנים מאוחר יותר, ע"י המהר"ם מקרקא וע"י בעל גינת ורדים, מחכמי מצרים בתחילה המאה ה-18.
פער הזמן העצום בין שתי התקנות איננו מקרי. הלל הזקן תיקן את הפרוזבול בכדי למנוע מצב בו העשירים נמנעים מלהלוות לעניים מחמת הפחד פן תשמט השמיטה את החוב. הדברים מפורשים במשנה במסכת שביעית שם נאמר: "פרוסבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא". תקנת הפרוזבול מצילה איפא את העשירים מהאיסור החמור הכרוך בהמנעות מהלוואה מפחד שנת השמיטה וכן מאפשרת הלוואות לעניים הנזקקים לכסף.[4] אין ספק שיש בתקנה גם משום מניעת הפסד לעשירים[5] אך המשמעות הפשוטה של המשנה היא שלא מניעת ההפסד מן העשירים עמדה ביסודה של התקנה.
מובן מאליו שההלוואה שעליה דברה תורה, שהנמנע ממנה עובר על איסור חמור הינה הלוואה בלא ריבית, שהרי הלוואה בריבית אסורה מהתורה. תקנת הפרוזבול נועדה איפא למנוע מצב בו תנעלנה בפני הלווים העניים האפשרות ללוות בלא ריבית.
היתר העיסקא, לעומת זאת, הינו בעל מגמה שונה לחלוטין. תכליתו - הדאגה לפרנסתם של המלווים, וכלשונו של בעל הגינת וורדים: "נתמוטטו בעל בתים, ואין אדם יודע במה להשתכר, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב... ובכן סדרתי סדר ונוסח הגון לספרי דדייני לעשות באופן זה מכאן ולהבא כדי שיהיה הקרן בטוח לגמרי וגם הריוח יהיה הבטוח ביותר שאפשר."[6] לא מצבם הקשה של העניים הזקוקים להלוואות עומד ביסוד התקנה, אלא הצורך לדאוג לפרנסתם של המלווים שהחלו יותר ויותר להתפרנס מהלוואות אלו.
מבחינה זאת תכליתו של היתר העיסקא לא רק שונה מתכלית הפרוזבול אלא אף עומדת במידה רבה בסתירה לו: אם הפרוזבול נועד למנוע מצב בו יעברו מלווים על איסור "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל..." הרי שהיתר העיסקה עלול להביא לכך שהמלווים כן יעברו על האיסור. היתר העיסקה מאפשר בקלות הלוואה שתוצאתה דומה להלוואה בריבית ובאופן זה מקטין את סיכויים של העניים לקבל הלוואה בה ידרשו להחזיר את הקרן בלבד.
בספרו אהבת חסד (פתיחה א) כותב החפץ חיים כי כל היכול לתת הלוואה (בלא ריבית) לנזקק לכך ונמנע מלעשות זאת עובר על איסור "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל..." כך גם עולה מדבריו של הגרש"ז אוירבך זצ"ל הכותב בהסבר הפסוק: "דטעמא דנקרא בליעל הוא רק מפני שאסור להמנע מעשות חסד בגלל פחד שוא ומדומה"[7]
הרי שבעוד שהפרוזבול נועד לעודד עשיית חסד ע"י הלוואות בלא ריבית לנזקקים לכך, היתר העיסקא צימצם חסד זה בכך שאפשר בפועל עסקאות הדומות להלוואות בריבית.
אין אנו טוענים כי יש לבטל את היתר העיסקא. נהפוך הוא, במציאות של שוק ההון כיום ההיתר הוא הכרחי. לא ניתן לתאר שוק מודרני בלא מנגנון המאפשר השקעה של כסף תמורת קבלת רווחים.
עם זאת, שנת השמיטה שהסתיימה זה עתה, והפרוזבול אותו עשינו, צריכים לעורר אותנו להקדיש מחשבה לתכליתו של הפרוזבול - הזהירות מלעבור על האיסור של "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל...". זהירות זו מחייבת אותנו, במידת האפשר, נתינת הלוואות תמורת החזר הקרן בלבד, לנזקקים לכך, תוך הימנעות משימוש בהיתר עיסקה לשם נטילת ריבית.
[1] בנוגע לשביעית - ר' משנה שביעית י, א. תוספות כתובות נה ע"א ד"ה ולשביעית, שו"ע חו"מ סז. ואמנם יש החולקים על כך ואכמ"ל. בנוגע לריבית - ר' משנה ב"מ ס ע"ב וברש"י שם ד"ה לרבית דאורייתא. שו"ע יו"ד קס"א.
[2] ע' רמב"ם הלכות מלווה ולוה פ"א ה"ד ופ"ה ה"א ובנושאי כליו שם.
[3] רש"ר הירש ויקרא כה לו, ור' גם בפירושו לדברים טו ג
[4] ר' ברטנורה שביעית י, ג.
[5] ר' רש"י גיטין לז ע"א ד"ה בולי ובוטי
[6] שו"ת גינת ורדים יו"ד ו, ד
|
| +- הוסף תגובה חדשה | | תגובות:
|  בטעינה... |
|
|
|
