אחריות המדינה לביטחון אזרחיה ורכושם
כל הרואה אדם שנשקפת סכנה לחייו או לרכושו, מחויב על פי ההלכה לעשות מה שביכולתו כדי להצילו ולמנוע את הנזק לרכושו.
החובה לפעול לשם הצלת חיים, מקורה בפסוק "לא תעמוד על דם רעך", והובאה להלכה ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד):
"כל היכול להציל ולא הציל עובר על (ויקרא י"ט ט"ז) לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חברו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך".
החובה לעשות בכדי למנוע נזק לרכוש, מקורה במצוות השבת אבידה, וגם היא הובאה להלכה ברמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה כ):
"הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בנין חברו או להשחית שדהו חייב לגדור בפניהם ולמנעם שנ' (דברים כ"ב ג') לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקעו".
שתי חובות אלו, על אף חשיבותן, אינן גוררות עונש או פיצוי כספי כלפי מי שנמנע מלקיימן, כפי שפוסק הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה טז) ביחס לציווי "לא תעמוד על דם רעך":
אע"פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין בהן מעשה חמורים הם שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד כל העולם כולו וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו.
החובות הללו הינן חובות המוטלות על היחיד. אחריות נוספת מוטלת על הציבור, המחויב להרחיק מפגעים העלולים לסכן את הציבור:
בגמרא במסכת מועד קטן (דף ה ע"א) נאמר:
"יוצאין לקווץ את הדרכים, ולתקן את הרחובות ואת האסטרטאות... ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו, שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום? - תלמוד לומר (דברים י"ט) והיה עליך דמים".
והוסיף בהסבר הדברים ר' שלמה בן היתום (מבעלי התוספות) – בפירושו למסכת משקין:
"ומניין שאם לא יצאו שלוחי בית דין ועושין כל אילו שאמרנו מעלה עליהן הכת׳ כאילו שפכו דמים שלא חסו כצער הרבים, תלמוד לומר 'והיה עליך דמים', אתה המלך או ראש גלות שיש בידך היכולת לעשות".
הרמב"ם אמנם לא הביא את דברי הגמרא במועד קטן ביחס למי שנמנע מלתקן את הדרכים, אך הביא את להלכה את חובתו של בית הדין לתקן את הדרכים המובילות לעיר המקלט. חובה זו מהווה מקור לחובה הכללית לתקן את הדרכים. וכך פוסק הרמב"ם: (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ח הלכה ה):
"וחייבין בית דין לכוין הדרכים לערי מקלט ולתקן אותם ולהרחיבן ומסירין מהן כל מכשול וכל תקלה ואין מניחין בדרך לא תל ולא גיא ולא נהר אלא עושין עליו גשר כדי שלא לעכב את הבורח לשם שנ' (דברים י"ט ג) תכין לך הדרך, ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות משלשים ושתים אמות, ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכירו הרצחנים ויפנו לשם".
והוסיף בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רצא ו)
"ואעפ"י שזה דין מיוחד לרוצחים מדין תכין לך הדרך. מכ"מ פשוט שממנו לומדים לפי המצב להסיר תקלות מר"ה..."
מקור נוסף לחובתם של מנהיגי הציבור לדאוג לביטחון הציבור מצוי בדין עגלה ערופה:
"כאשר נמצא חלל שלא ידוע מי הרגו, אומרים זקני העיר הסמוכה למקום מציאתו של החלל: יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:" (דברים פרק כא פסוק ז). שואלת על כך המשנה במסכת סוטה (פרק ט משנה ו):
"וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה".
ובאר הרמב"ם שם בפירושו:
"הנסתר הזה אשר באמרו פטרנוהו וראינוהו והנחנוהו, חוזרים על ההרוג, רצונם בכך שאנחנו לא הזנחנוהו ולא נתרשלנו בעניינו שנהיה כאלו גרמנו להריגתו..."
אכן גם במקורות הללו לא מצאנו שאם הממונים על כך התרשלו, ניתן לתבוע אותם בבית הדין.
יש לדון, האם ישתנה הדין כאשר מדובר באדם שהוטלה עליו במפורש אחריות על ביטחונם של אחרים. דהיינו, האם במקרה בו התרשל אותו אדם במילוי תפקידו, יוכל הנפגע לתבוע ממנו פיצוי על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מאותה התרשלות.
בספר יחזקאל (פרק לג) עוסק הנביא באדם שלא מילא אחר חובת השמירה שהוטלה עליו:
"(א) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה: (ג) וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם: (ד) וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה: (ה) אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט: (ו) וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ:"
אמנם, גם כאן אין מדובר בתביעה המוגשת בבית דין על ידי הנפגעים מכך שלא הוזהרו מראש, אלא בענישה בידי שמים. אולם, הרב גורן זצ"ל (משיב מלחמה, שער א), רוצה לדמות זאת לשומר שהתרשל בשמירתו.
ביחס לשומר נפסק להלכה (רמב"ם הלכות שכירות פרק ג הלכה ו):
"רועה שהיה לו להציל הטריפה או השבויה ברועים אחרים ובמקלות ולא קרא רועים אחרים ולא הביא מקלות להציל הרי זה חייב אחד שומר חינם ואחד שומר שכר, אלא ששומר חינם קורא רועים ומביא מקלות בחנם ואם לא מצא פטור אבל שומר שכר חייב לשוכר הרועים והמקלות עד כדי דמי הבהמה כדי להציל וחוזר ולוקח שכרן מבעל הבית, ואם לא עשה כן והיה לו לשכור ולא שכר ה"ז פושע וחייב".
על פי שיטת הרמב"ם, אדם הנמנע מפעולות הצלה בהן מחויב גם שומר חינם, כגון רועה שאינו מציל את העדר, נחשב כ"אדם המזיק". משמעות הדבר, שהוא חייב גם בנזקים שנגרמו לקרקעות ועבדים – אף שדיני שומרים הרגילים אינם חלים עליהם.
מכאן מסיק הרב גורן כי:
גם האחראי על בטחון אנשים, אם מתרשל באמצעי הזהירות שהיה עליו לנקוט ולא נקט, יהיה נידון כשומר שפשע ויהיה נתון להיתבע גם בבי"ד, ולא רק בידי שמים.
על פי דבריו של הרב גורן, יש מקום להגשת תביעה אישית כנגד כל מי שהוטלה עליו משימת שמירה, וכתוצאה מהתרשלותו נגרם נזק.
בכלל "משימת שמירה" גם אחריות למניעת סוגים מסוימים של נזקים. על כן, שירותי הכיבוי יחשבו כמי שהוטלה עליהם משימת שמירה מפני נזקי אש, המשטרה תחשב כמי שהוטלה עליה משימת שמירה מפני גנבים, וכן הלאה בגופים נוספים.
מכאן, שאם יתברר, למשל, שכתוצאה מהתרשלות בשירותי הכיבוי, נגרמו נזקי אש, יוכלו הנפגעים לתבוע אישית את האחראים לאותה התרשלות.
