דף הבית - מאמרים - מדיניות כלכלית על פי ההלכה
מאמרים

מדיניות כלכלית על פי ההלכה

הרב אברהם קוסמן | ח' אדר א' תשע"ד
בעולם המודרני קיימות שתי תפישות כלכליות מנוגדות: כלכלה של שוק חופשי מוחלט (השיטה הקפיטליסטית), וכלכלה ריכוזית מפוקחת ע"י מערכת שלטונית (השיטה הסוציאליסטית, ובצורתה הקיצונית – קומוניסטית). "השיטה הקפיטליסטית" גורסת שיש לתת למשק הכלכלי חופש מוחלט, כוחות השוק החופשי התחרותיים יאזנו את עצמם, ויגיעו להתייעלות מקסימאלית, ה"יד הנעלמת" תוביל בסוף גם לרווחת החברה. לעומתה גורסת ה"שיטה הסוציאליסטית" שהשלטון צריך לפקח ולשלוט בכל המשק הכלכלי, כדי לחלק באופן שווה וצודק את המשאבים הכלכליים. לדעה זו באופן כזה לא יהיו עשירים ועניים, ואף תמנע פשיעה הנובעת מקנאה ותחרות. לכל שיטה יתרונות וחסרונות משלה.

בעולם המודרני קיימות שתי תפישות כלכליות מנוגדות: כלכלה של שוק חופשי מוחלט (השיטה הקפיטליסטית), וכלכלה ריכוזית מפוקחת ע"י מערכת שלטונית (השיטה הסוציאליסטית, ובצורתה הקיצונית – קומוניסטית).

"השיטה הקפיטליסטית" גורסת שיש לתת למשק הכלכלי חופש מוחלט, כוחות השוק החופשי התחרותיים יאזנו את עצמם, ויגיעו להתייעלות מקסימאלית, ה"יד הנעלמת" תוביל בסוף גם לרווחת החברה. לעומתה גורסת ה"שיטה הסוציאליסטית" שהשלטון צריך לפקח ולשלוט בכל המשק הכלכלי, כדי לחלק באופן שווה וצודק את המשאבים הכלכליים. לדעה זו באופן כזה לא יהיו עשירים ועניים, ואף תמנע פשיעה הנובעת מקנאה ותחרות. לכל שיטה יתרונות וחסרונות משלה.

על אף שהשיטה הקומוניסטית קרסה, למעשה שתי השיטות המנוגדות שהוצגו לעיל אינן בנמצא. השיטה המפקחת והמרכזת את הכלכלה בידי השלטון נעזבה ברובה. במקביל לה אף כלכלת השוק החופשי שהייתה נהוגה באופן קיצוני, אימצה לעצמה מרכיבים של מדינת רווחה[1].

שאלה ידועה ומפורסמת שהועלתה ע"י מחברים שונים היא מהי השקפת התורה בעניין זה? דעות שונות הובעו בעניין זה. יש שהדגישו את המצוות השוויוניות בתורה כשמיטת קרקעות וכספים, שנת היובל ועוד. ויש שהדגישו את צדדי היוזמה האישית וחירות הפרט שבתורה. האדם רשאי עפ"י התורה לרכוש קרקעות ומיטלטלין ככל העולה על רוחו, לפתוח עסקים ומפעלים ולהעסיק עובדים. התורה אף אינה רואה בעושר חומרי דבר רע, כל עוד הוא אינו גורם להשחתת הנפש (עי' בפי' המיוחס לרמב"ן בהקדמה לס' איוב). אדרבא אדם מודה לקב"ה על העושר הפרטי שחננו ה' (עי' מקרא ביכורים, שמות ל"ד ועוד).

כמדומה שעם כל הרצון "להטות" את דעת התורה למודל כלכלי מסוים, אין הדברים כך.

שיטות כלכליות אינן אלא כלים ואמצעים, התורה אינה עוסקת באמצעים הטכניים כדי להפעיל חברות ומדינות באופן הנאות ביותר. כל דור ושיטותיו הכלכליות, וצורת המשק המותאמת אליו. התורה עוסקת בעקרונות הרוחניים – מוסריים השייכים לכלכלת החברה ולסידור השלטון וההנהגה. למה הדבר דומה לאמצעי תחבורה, כל דור ושכלוליו, יהא זה שור וחמור, עגלה רתומה לסוסים, או מכונית המונעת בבנזין או בגז, או רכב עתידי בעל מנוע סילוני. אין ענינה של התורה לעסוק בכגון אלה. סדר נזיקין והלכות שכנים וכדו' אינם עוסקים בהמלצות טכניות. מטרת התורה היא תיקון החברה, להסדיר את היחסיים החברתיים באופן מוסרי וראוי, "האי מאן דבעי למיהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין" (ב"ק ל, א). וכך כתב הרמב"ם (מו"נ ח"ג, כז) :

 "כוונת כלל התורה שני דברים, והם תקון הנפש, ותקון הגוף, ...ואמנם תיקון הגוף יהיה כתיקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם, וזה העניין יושלם בשני דברים, האחד מהם להסיר החמס מביניהם, והוא שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל, והשני ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בהכרח עד שיסודר ענין המדינה".

 

משום כך עלינו להעמיק ולהתבונן בעקרונות הרוחניים שבתורה וחז"ל, ומהם להסיק את היסודות ההלכתיים והלקחים הרוחניים אל הכלכלה המודרנית.

כמדומה אף שלא ירחק היום ופוסקי ההלכה ידרשו לעסוק ולפסוק אף בסוגיות הלכתית – כלכלית של העולם המודרני.

אירועי המחאה החברתיים העכשוויים, כדוגמת חרם צרכנים ("מחאת הקוטג'") וכדו' מחייבים אף הם התייחסות תורנית מסודרת, כגון מהי דעת ההלכה בפיקוח על המחירים, האם ניתן לתאגידים מסחריים להרוויח ככל העולה על רוחם, והאם יש לארגן חרם צרכנים במקרים אלו.

 

פיקוח מחירים ותחרות חופשית

אחד מהתפקידים המוטלים על בית הדין הוא פיקוח על המידות והמשקולות, וכן על מחירי השוק.

בגמ' מצאנו מחלוקת תנאים ואמוראים (ב"ב פט, א) האם יש לפקח רק על המידות והמשקולות או שיש לפקח גם על מחירי השוק[2] .

בגמ' (שם) מסופר שהייתה בכך אף מחלוקת חריפה ביותר בין שמואל לקרנא (דיין בתקופת רב ושמואל). ראש הגולה בבבל היה ממנה פקחים הן למידות ומשקולות  והן למחירי השוק. שמואל שלא סבר כך ביקש מקרנא שיאמר להם שאין הדין כך. קרנא לא ביצע את בקשתו של שמואל, ואף אמר להם הפוך שהם כן עושים כראוי. על כך אמר לו שמואל: מה שמך – קרנא, תצא לו קרן בעין, ואכן כך קרה[3]. בהמשך הגמ' מופיע סיוע לדעת קרנא שאכן יש לפקח אף על מחירי השוק, מפני הרמאים (עי' להלן).

בירושלמי (ב"ב ה, ה) מסופר שראש הגולה מינה את רב לתפקיד "אנגרמוס" (מפקח על השווקים). רב היה מפקח ומעניש רק על רמאות במידות ובמשקולות, ולא על מחירי השוק. ראש הגולה ראה מעשה זה בחומרה רבה, וכלא את רב במעצר. כשנכנס קרנא לבקר את רב, אמר לו רב, נהגתי כהלכה, שהרי אמרו שיש להעמיד פקחים דווקא למידות ולא על שערי השוק. קרנא פנה לאנשי ראש הגולה ואמר להם שהם עשו שלא כדין בכך שכלאו את רב[4].

להלכה נפסק ברמב"ם (הל' מכירה יד, א ועי' הל' גניבה ח, כ) ובשו"ע (חו"מ רלא, נ) שיש לפקח אף על המחירים (עי' להלן שהמדובר על מצרכים שהם חיי נפש).

הרשב"ם (ב"ב שם ד"ה ואין) מסביר שהסוברים שאין לפקח על מחירי השוק, דעתם שיש לסמוך על כוחות השוק התחרותיים, ואין להתערב במסחר החופשי, ואלו דבריו:

 "סברא הוא דאינו צריך (להעמיד פקחים), דאם רוצה (המוכר) למכור ביוקר, אותו הצריך למעות יתן (ימכור) בזול, וילכו הלוקחין אצלו, וימכור זה (היקרן) בזול על כורחו".

 דהיינו הלקוחות לא יקנו אצל המוכר היקרן, ובעל כורחו הוא יוריד את המחיר.

להלכה אין סומכים על כוחות השוק החופשי, "מפני הרמאים". הרשב"ם (שם) מסביר שכאשר תגמר סחורתו של המוכר בזול, יעלו שאר המוכרים את המחירים, וימכרו ביוקר. להסבר נוסף (שם) המוכרים ביוקר ירמו את הקונים, ויטענו שסחורתם איכותית יותר, או "כל מיני רמאות".

בגדרי התחרות החופשית מצאנו מחלוקות שונות, וגדרים שונים.

במשנה (ב"מ ד, י"ב) נאמר:

" רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבא אצלו. וחכמים מתירין. ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים: זכור לטוב".

 ובגמ' שם (ס, א) :

מאי טעמייהו דרבנן? - דאמר ליה: אנא מפליגנא אמגוזי, ואת פליג שיסקי (יאמר החנוני לו (לשאר המוכרים), אני מחלק אגוזים, ואתם תחלקו שזיפים, עי' רש"י). ולא יפחות את השער וחכמים אומרים: זכור לטוב וכו'. מאי טעמא דרבנן? משום דקא מרווח לתרעא (מוריד את שער השוק).

 

במשנה ישנה מחלוקת כפולה: א. האם מותרת תחרות ע"י אמצעי פיתוי לקוחות באמצעות "חלוקת פרסים" לילדים וכדומה[5]. לדעת ר' יהודה יש כאן חוסר ישרות בהתחרות על הקונים, שהרי הוא מרגילן לבוא אצלו ע"י אמצעי פיתוי, ולא בגלל שרותו או סחורתו האיכותית. ולדעת חכמים היות שגם שאר המוכרים יכולים ל"חלק פרסים", הרי זו תחרות הוגנת ומותרת.

ב. מחלוקת נוספת היא האם מותר להוזיל את המחירים המקובלים בשוק, כדי למשוך קונים רבים, מה שמכונה "שבירת שער השוק". לדעת ר' יהודה זהו חוסר הגינות, ואילו לדעת חכמים זכאי הוא "שובר השוק" לשבח וברכה – "זכור לטוב", משום שהוא מועיל ללקוחות ומוריד את שער השוק.

ההלכה כחכמים בשני המקרים. כך פסק הרמב"ם (הל' מכירה יח, ד):

"..ומותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות ולשפחות כדי להרגילן לבא אצלו, ופוחת משער שבשוק כדי להרבות במקיפין ממנו, ואין בני השוק יכולין לעכב עליו, ואין בזה גניבת הדעת". וכך נפסק בשו"ע (חו"מ רכח, יח).

 

לשיטת "ערוך השולחן" "שבירת השוק" מותרת דווקא במצב שגם שאר הסוחרים מסוגלים לעמוד בתחרות[6], ולהוזיל גם את המחיר, אך אם מדובר על "שבירת שוק" שאינה מקובלת ("רצחנית"), שתגרום הפסד לשאר הסוחרים "מקלקל דרכי המסחר" – אסור. כך כתב שם (חו"מ רכח, יד):

"וכן יכול למכור בזול ואין בני השוק יכולים לעכב עליו. אמנם נראה לי דזהו רק בתבואה מפני שע"י זה שימכור בזול גם האחרים ימכרו בזול ומתוך זה ימכרו בעלי האוצרות בזול .. אבל לזלזל (להוזיל מאד) במכירת סחורה איסור גמור הוא, ומתוך כך מקולקל דרך המסחר ומאבדין מעות אחרים ... ואינו מותר לעשות רק דבר שגם האחר יכול לעשות כן".

 וכן הוסיף שם (רלא, כ):

"ועתה במדינתנו יש לצעוק להיפך על החנונים המזלזלים (מוזילים מאד) במקחים בכל מיני סחורות וע"י זה רבה הקלקול מהמסחר והעניות. והרי חז"ל התירו להרוויח שתות אף באוכל נפש, וכ"ש בשארי מיני סחורות שצריכים להרוויח הרבה יותר".[7]

 

לפי הנ"ל אין ספק שתחרות שנועדה ל"שבור" את השוק ולגרום לסילוקם של שאר המוכרים, הרי היא אסורה בתכלית, וא"א לקרוא למוכר כזה "זכור לטוב"[8].

 אם כי מצאנו בדברי חז"ל צורך בתחרות חופשית שתועיל ללקוחות, תחרות זו מוגבלת באופנים שונים. כאשר התחרות אינה הוגנת, או שתגרום לדחיקת רגלי חברו וגזלת פרנסתו, הרי היא אסורה. גדרים אלו שייכים לגדרי יורד לאומנות חברו ועוד (ואכהמ"ל בפרוטם).

 

הפקעת שערים

אחת מהתופעות הקשות והחמורות בעולם הכלכלי שבתקופת חז"ל ואף לאחריה, הייתה "הפקעת שערים"[9]. מצרכי היסוד החיוניים היו מגיעים בעיקרם מתוצרת מקומית, ומחירם נקבע לפי עונות הגידול של מצרכי היסוד הללו (עי' להלן).

מפקיעי השערים היו סוחרים עשירים וחזקים שקנו ואגרו כמות גדולה מאד של תוצרת חקלאית חיונית בתחילת העונה, כשמחיר הגידולים היה זול. מטרתם הייתה ליצור מחסור בתוצרת שאגרו, ובכך להעלות את שער השוק, בייחוד בסוף העונה (אחר ימות הגורן) כשהתוצרת החקלאית מעטה ביותר.

הפקעת השערים נעשתה באופן יזום ומכוון על ידי "אוצרי הפירות", וגרמה לקריסתם של משפחות עניות, שלא יכלו לקנות מוצרי יסוד חיוניים במחירים מופקעים. חז"ל התייחסו לפושעים הכלכליים הללו באופן חמור ביותר.

בגמ' במגילה (יז, ב) נאמר שברכת השנים שבשמונה עשרה, תוקנה באופן מכוון כברכה תשיעית, כנגד מפקיעי שערים שעליהם נאמר בתהילים במזמור התשיעי[10] "שבור זרוע רשע ורע, תדרוש רשעו בל תמצא", פשט הכתוב שמדובר על רשע בעל כוח ועוצמה – "זרוע רשע", שמנצל את כוחו כדי לפגוע בחלשים ממנו. כך היו גם מפקיעי השערים, פושעים בעלי "צוארון לבן" שבכוחם הממוני גרמו  לעושק החלשים. כעי"ז משמעות הירושלמי (ברכות ב,ד) האומר שהברכה כנגד שם ה' התשיעי (במזמור כט), שהוא "קול ה' שובר ארזים", שה' עתיד לשבור את הרשעים החזקים כארזים[11] (ועי' הערה).

הגמ' במס' בבא בתרא (צ, ב) מעמידה בראש הפשעים הכלכליים את "אוצרי הפירות" (עי' לעיל), כשאחריהם מלוי בריבית[12], מקטיני איפה, ומפקיעי שערים כלליים[13]. על הפושעים הללו אמר עמוס (ח, צה): "שמעו זאת השואפים אביון, ולשבית עניי ארץ. לאמר מתי יעבור החודש (סוף החודש, אחר ימות הגורן –רשב"ם) – ונשבירה שבר. והשבת (מתי תגיע שנת השמיטה) – ונפתחה בר (אוצרות התבואה והפירות שאגרו). להקטין איפה, ולהגדיל שקל, ולעות מאזני מרמה". סופם יהיה "נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם" (שם, ז).

הגמ' (שם) מספרת על חסידותו הגדולה של אבא של שמואל שהיה אוצר פירות בשעה שהפירות היו זולים, ואח"כ, לפני שהתחיל שער הפירות לעלות היה מוכר בזול כדי למנוע עליית מחירים, כדי שגם העניים יוכלו לקנות (עי' רשב"ם שם ועי' שטמ"ק שם ומאירי). בהמשך מסופר שאף שמואל עצמו היה אוגר את פירות שדותיו, ומוכרם בשעת היוקר בשער הזול, למרות שמעצם הדין מותר לאדם לאגור את פירות עצמו, ולמוכרם בשעת היוקר בשער הגבוה (עי' רשב"ם שם). מעשה זה הוא כעין "סבסוד" כדי שאף העניים יוכלו לקנות מוצרי יסוד.

בגמ' (יומא פב, ב) נא' שמעוברת שהריחה תבשיל ביום הכפורים, אין מאכילים אותה מיד, אלא קודם לוחשים לה שיום הכיפורים היום, ואולי תוכל להתאפק ולהימנע מלאכול. בהמשך מסופר שבימי רבי יהודה הנשיא הגיעה אשה מעוברת שהריחה תבשיל ונתאוותה לאכול, וציוה רבי שקודם לכן ילחשו לה שיום כפורים הוא. ואכן כך לחשו לה ונרגעה (עי' רש"י שם). וקרא על כך רבי את הפסוק: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", ואכן נולד ממנה רבי יוחנן. לעומת זה הייתה מעוברת שהריחה והגיעה לפני רבי חנינא (הכוונה כפה"נ לר"ח בר חמא תלמידו המובהק של רבי), ולא נרגעה, והוצרכו להאכילה ביום הכיפורים, ולבסוף נולד ממנה שבתאי "אוצר הפירות". שבתאי זה היה אדם אמיד שחי בתקופת ר' יוחנן, והיה מפקיע שערים ע"י אגירת פירות (עי' ב"ב שם).

חז"ל נזהרו מאד אף מגרימת בהלה שעלולה לגרום לעליית מחירים. בגמ' בתענית (י, א ושם טו, ב) נאמר שלא גוזרים תענית על הציבור בתחילה בימי "חמישי", מפני שהמתענים יצטרכו לקנות אוכל רב, הן למוצאי התענית והן לכבוד השבת. קניה רבה כזו הייתה עלולה ליצור בהלה של אגירת מצרכים, מפני שהסוחרים יהיו סבורים שהגיע רעב לעולם ויש להעלות את המחירים (עי' רש"י שם ושם). רגישות מיוחדת הייתה בתעניות על גשמים, משום שהמוכרים סבורים שיש מחסור גדול ויעלו את המחירים, שהרי "לולי הצורך הגדול למטר לא היו גוזרין תענית סמוך לשבת"[14] (רמב"ם פיהמ"ש תענית ב, ט. ועי' ר"ן ותפא"י).

בגלל המעשה החמור של הפקעת שערים נאסרה אגירתם של מוצרים חיוניים: "אין אוצרין פירות, דברים שיש בהן חיי נפש, כגון יינות שמנין וסלתות, אבל תבלין כמון ופלפלין – מותר" וכו' (ב"ב שם). כך אף פסק הרמב"ם להלכה (הל' מכירה יד, ה-ז). ועי' שו"ע (חו"מ רלא, כז).

כדי למנוע עליית מחירים במוצרי יסוד חיוניים הגבילו חז"ל את המסחר במוצרי יסוד שיש בהם חיי נפש, שאין למוכרם ע"י מתווכים, אלא באופן ישיר לצרכן (עי' בבא בתרא צא, א) וכך פסק הרמב"ם (שם הלכה ד):

 "אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש, אלא זה מביא מגרנו ומוכר וזה מביא מגרנו ומוכר כדי שימכרנו בזול".

 כמו כן אין להשתכר במוצרי יסוד הללו יותר מ"שתות" דהיינו חמישית (דהיינו שישית "מלבר", מלבד הסכום הכולל עם הרווח[15]) מתקנת חכמים (ב"ב צ, א ורשב"ם שם).

בדברי הגאונים מצאנו שאסור לאדם למשוך קונים וליצור עליית מחירים ע"י "פרסומת שקרית" (נשארו רק 5 מוצרים אחרונים וכדומה) שתגרום לצריכה מוגברת. וזאת ע"י שיאמר לבני אדם שבאותה שנה ישנה תבואה מועטת בעולם ומתוך כך יפחדו ויקנו רבים. (ר' האי גאון ס' המקח שער ס).

 

כאמור לעיל כדי למנוע עליית מחירים ע"י מפקיעי שערים נדרשים בית דין לפקח על השוקים ולהעניש את מפקיעי השערים, כך נפסק להלכה ברמב"ם (הל' גניבה ח, כ): "חייבין בית להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה... וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר, מכין אותו, וכופין אותו ומוכר כשער השוק" (ועי' שו"ע חו"מ רלא, כה).

כפי שנכתב לעיל מבנה המשק המודרני אינו מאפשר למכור ללא מתווכים. כמו כן מוצרי הצריכה אינם גדלים בימינו בתוך הערים, אלא במקומות מרוחקים המצריכים אמצעי תובלה ומתווכים שונים. על אף זאת העיקרון הנלמד מדברי חז"ל הוא שאין לסמוך על מנגנוני השוק החופשי (עי' מבוא לעיל) בקשר למוצרי יסוד, אלא יש להגביל את המסחר בהם, ולפקח על המחירים כדי לאפשר את קנייתם אף לשכבות החלשות ביותר.

ממעשיהם של שמואל ואביו ניתן אולי ללמוד שבשעת הצורך יש אף לסבסד מוצרי יסוד, כדי לאפשר את מכירתם לכלל האוכלוסייה[16] (עי' הערה).

 

הורדה יזומה וחרם צרכנים

למרות האמור לעיל היו מקרים בהם עליית המחירים לא הייתה ניתנת לאכיפה ונצרכו אמצעים מיוחדים כנגד הסוחרים שהפקיעו שערים.

המקרה המפורסם ביותר מופיע במשנה במס' כריתות (א, ז) על רבן שמעון בן גמליאל הזקן שחי ערב החורבן. מעיקר הדין אשה שצריכה להביא קורבן על חמש לידות ודאיות או חמש זיבות ודאיות, צריכה להביא קורבן אחד, דהיינו קן של זוג תורים או בני יונה, ובכך מטהרת לאכילת קודשים, אמנם היא עדיין חייבת להביא לאחר מכן את שאר ארבעת הקורבנות. כתוצאה מריבוי היולדות "עמדו הקינים בירושלים בדינרי זהב", דהיינו מחירו של כל קן היה דינר זהב, דינר זהב הוא שווה ערך ל-25 דינרי כסף. כששמע על כך רשב"ג הוא נשבע ואמר: "המעון הזה (לשון שבועה[17]) לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרין" שכל קן יימכר בדינר כסף. "נכנס לבית דין ולימד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה[18]. ועמדו קינים בו ביום ברבעתים", דהיינו ירד מחיר הקן לרבע דינר כסף[19], הוזלה של פי מאה!

הראשונים נחלקו האם רשב"ג הקל בדין תורה או רק בדין דרבנן, או אפי' פחות מכך[20]. מכל מקום ברור שהתייקרות המחירים המופרזת של הקינים הייתה עלולה לגרום שהנשים היולדות לא יביאו אפי' קורבן אחד, ויאכלו קודשים בטומאת הגוף. מצב זה הצריך התערבות מיוחדת "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (עי' רש"י  ורע"ב) ומשום כך הקל להם רשב"ג. 

מקרה מפורסם אף יותר הוא מתקופת שמואל, כאשר מוכרי ההדסים הפריזו במחירם (סוכה לד, ב) שמואל דרש מהם שימכרו במחיר סביר, שאם לא יורה בציבור שההלכה היא כר' טרפון, שניתן לצאת ידי חובה בשלושה הדסים קטומים[21].

מקרה נוסף בו התערב שמואל באופן ישיר כדי למנוע עליית מחירים, הוא לגבי מוכרי קדירות (פסחים ל, א). שמואל הזהיר את סוחרי הקדירות לאחר הפסח, שאם לא ימכרו במחיר רגיל וסביר, הוא יפרסם ברבים שהלכה כר' שמעון הסובר שקדירות ישנות שבלעו חמץ, מותרות לאחר הפסח (עי' רש"י שם). הגמ' מוסיפה ששמואל בעצמו אכן סובר כר' שמעון, ואין המדובר על "איום מדומה" על הסוחרים. אלא ששמואל איים על סוחרי הקדרות שהיו מוכרים במקומו של רב, שפסק כר' יהודה שקדירות שבלעו חמץ בפסח יש לשוברן, ומ"מ כדי למנוע עליית מחירים איים עליהם שמואל שיפרסם ברבים שהלכה כר' שמעון.

"מלחמתו" של רבן שמעון בן גמליאל במוכרי הקינים היקרנים (עי' לעיל) שימשה בסיס ל"חרם הצרכנים" המפורסם ביותר בהלכה, הלא הוא "חרם הדגים".

בתקופתו של רבי מנחם מנדל קרוכמל, רבה של ניקלשבורג וגלילות מוראביה (עי' בנספח) העלו סוחרי הדגים הנוכרים את המחירים, הם ניצלו את העובדה שהיהודים קונים דגים לכבוד שבת אפי' במחיר רב. ראשי הקהל שראו את עליית המחירים הבלתי מוצדקת, גזרו שהיהודים אפי' האמידים ביותר, אינם רשאים לקנות דגים במשך חודשיים. ר' מנחם קרוכמל נשאל האם כדין עשו ראשי הקהל בחרם זה, שהרי מכבוד שבת הוא לקנות דגים (שבת קיח, ב). וכן הרי לכאורה אין הפסד בכך שיקנו דגים ביוקר רב, שהרי כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת ויו"ט וכו' (ביצה טז, א). בהסתמכו על המשנה בכריתות (עי' לעיל) עונה הרמ"מ קרוכמל (שו"ת צמח צדק הקדמון סי' כח) שאפי' בדבר תורה מצאנו שיש להקל בגלל יוקר המחירים, ואם כן קל וחומר בקניית דגים לכבוד שבת, שהעונג בדגים דווקא אינו מהתורה. ולכך אם הדגים התייקרו באופן כזה שהעניים אינם יכולים לקנותם לכבוד שבת, ודאי הוא עת לעשות לה' הפרו תורתך, וראוי ונכון לעשות חרם כזה לכמה שבתות כדי להוזיל את המחירים (עי' בנספח במפורט).

תשובה זו נתפרסמה מאד באחרונים שהביאוה בהלכות שבת (עי' במג"א, א"ר ופמ"ג בסי' רמ"ב). להלכה נפסק שאם התייקר שער הדגים אף בפחות משליש, ראוי ונכון לעשות חרם כדי להוריד את מחירם (עי' באחרונים ובפסק המשנ"ב רמב, ב)[22] .

חרם נוסף מאותה תקופה שנועד למנוע עליית מחירים, הובא לפני רבה של קהיר[23], ר' מרדכי הלוי (שו"ת דרכי נועם חו"מ סי' לח). סוחרים יהודים רבים התפרנסו ממסחר ביריעות פשתן שנקנו במצרים ולאחר מכן נמכרו באירופה. יום אחד נוכחו הסוחרים היהודים שהסוחרים הנוכריים בקהיר בראותם שיש ביקוש רב ליריעות בקרב הסוחרים היהודים, ייקרו את השער בלמעלה מ-25 אחוז. ייקור השער היה גורם להפסד רב לסוחרים היהודים. הסוחרים היהודים התאגדו והסכימו ביניהם שאף סוחר לא יקנה במחיר מופקע זה. לאחר שהתאספו קבעו הסוחרים תקנות בכתב שנציג אחד בלבד יקנה את הסחורה, "ואח"כ יתחלק המקח בין כולם כל אחד לפי מעותיו... וכתבו הסכמה על זה בכל תוקף וקנס לעובר עליה". רק סוחר אחד סורר לא הסכים עימהם, ורצה להפר את התקנה. ר' מאיר הלוי דן באריכות בתוקפן של תקנת בני העיר ובני אומנות[24], ומסקנתו שרשאים הסוחרים להתאגד בתקנון, וחייבים היחידים לציית לתקנות. בדבריו הוא מסיק שאותו סוחר יחיד שעלול לגרום הפסד לרבים יש לכופו, שהרי אפי' בזה נהנה וזה לא חסר, כופין על מידת סדום, קל וחומר כשהוא מזיק לאחרים ומזיק לעצמו "שיש לכופו בשוטים. הא למה זה דומה למי שמנקב נקב בספינה במקומו, ואומר במקומי אני נוקב, דהרי זה שוטה רשע שמאבד עצמו כל בני הספינה".

 

מוצרי יסוד ומוצרי מותרות

כפי שהובא לעיל קיים הבדל רב בהלכה בין מוצרים שחיי הנפש תלויים בהם למוצרים שאינם כך, הן לעניין הפיקוח על מחירם, והן ברמת הרווח ואופני המסחר בהם (עי' לעיל).

בעולם המודרני ישנם שני סוגים של מוצרי צריכה: א. מוצרי יסוד – צריכה יומיומית (מזון, ביגוד, תחבורה, מגורים ועוד). ב. מוצרי מותרות – צריכה שנועדה לספק רצונות יותר מאשר צרכי מחיה, ופעמים אף מטרתה לצורך ראווה בלבד (בילויים, רהיטים, תכשיטים וכדו').

הגדרות אלו אינן יכולות לשמש בהלכה. וכך כתב הרמב"ם (הל' מכירה יד, א-ב):

"..אבל בית דין חייבין לפסוק השערים ולהעמיד שוטרין לכך, ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות. במה דברים אמורים בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות, אבל העיקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהן אין פוסקין להם שער אלא ישתכר כל מה שירצה".

דהיינו מוצרי יסוד כיינות שמנים וסלתות הם מוצרים חיוניים לחיים תקינים, ואילו מוצרי מותרות, שבהם ניתן להרוויח כמה שירצה, אלו הם מוצרים לתענוג כקושט ולבונה.

שאלה חשובה בעניין זה היא מהו דינם של מוצרי אכילה בסיסיים שאין הם חיוניים לחיי נפש כיינות שמנים וסלתות, אך הם מצויים אצל כולם. כמו כן מהו דינם של מוצרים שבדורות שעברו לא היו מצויים, ואילו עכשיו הם מצויים בכל בית ובית.

הפוסקים נחלקו בדינם של מוצרי אכילה שאינם חיי נפש ממש כגון תבלינים וביצים שנזכרו בגמ' (ב"ב צ, א-ב).

דעת הבית יוסף (חו"מ סי' רלא וכן בכס"מ על הרמב"ם שם) שכל דבר מאכל נחשב כחיי נפש, ואף מכשירי אוכל נפש כתבלינים[25] (עי' הערה).

לעומת זאת יש הסוברים שדווקא מוצרים שא"א לאדם לחיות בלעדיהם, אך בשאר מוצרים יכול להרוויח כמה שירצה[26].

ויש שפוסקים[27] שישנן שלוש הגדרות: א. אוכל נפש ממש כדוגמת יינות שמנים וסלתות – אינו יכול להרוויח יותר משישית. ב. דברים שאין בהם אוכל נפש כלל, כבשמים של קושט ולבנה – יכול להרוויח כמה שירצה. ג. דברים שהם מכשירי אוכל נפש כתבלינים, ניתן להרוויח בהם עד כפול מסכום הקרן[28].

רבים מהמוצרים שנחשבו בתקופת חז"ל כמוצרי ביניים, נחשבים בימינו כמוצרי אוכל נפש ממש, דוגמה לכך הם ביצים. בגמ' נחלקו מה דינם (עי' ב"ב צא, א), ואף הפוסקים נחלקו בהגדרתם[29]. למרות זאת כתב ערוך השולחן (חו"מ רלא, כב) שבזמננו שביצים מובאות לשוק ככל הסחורות, דינם כאוכל נפש.

ניתן לצרף לכן את המובא אצל ר' האי גאון (ספר המקח שער ס) שכל דבר שבני אדם זקוקים לו ביותר, אין להרוויח בו יותר משישית.

סיוע נוסף ניתן להביא מההתערבות היזומה של רשב"ג ושמואל בפיקוח של השווקים, במוצרים שלא היו חיי נפש ממש (קינים, הדסים, קדירות) אך כולם צורכים אותם. מכך ניתן ללמוד שאין להפקיע מחירים לא רק במוצרים שהם חיי נפש ממש, אלא כל מוצר שאנשים צורכים באופן קבוע להם או למשפחתם, כדוגמת מאכלי שבת וחג (דגים, עופות וכדו') וכן צורכי מצווה (ארבעת המינים[30] וכדו') יש להגביל את מחירם.

מדברים אלו לכאורה יש להסיק שאף גבינות הנצרכות כיום ברוב הבתים (כדוגמת גבינת קוטג') אסור להפקיע את מחירם, ויש להגביל את הרווח עליהם.

 

הסמכות המפקחת

הסמכות המפקחת על מידות ומשקלות ומחירי השוק שיש בכוחה אף לענוש הם בתי הדין, וכ"כ הרמב"ם (הל' גניבה ח, כ):

"חייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין את השערים..".

בקהילות ישראל הקדומות עברה סמכות זו לראשי הקהל שהיו ממונים על הציבור, סמכות זו המקבילה לשבעת טובי העיר (עי' מגילה כו, ב ובראשונים שם), על אף שאינם ב"ד סמוכים, ואף אינם ת"ח, יש הכרח למנותם, וכ"כ ספר החינוך (מצוה תצא) על הצורך בנבחרי הציבור, ועל הכישורים שראוי שיהיה להם:

"..ויש לנו ללמוד מזה שאף על פי שאין לנו היום בעוונותינו סמוכים, שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה להם כח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם .. ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה וכל הדומה לו. ואל הממונים גם כן ראוי לישר דרכם ולהכשיר מעשיהם ויסירו חרפת העם מעליהם פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם. וישתדלו תמיד בתועלת חבריהם הסמוכים עליהם ללמדם דרך האמת ולתת שלום בכל כוחם ביניהם, ויטשו ויניחו וישכיחו מלבם כל תענוגיהם, ועל זה ישיתו לבם ובו יהיה רוב מחשבותם ועסקיהם".

 

עפ"י רוב ראשי הקהל התייעצו עם הרב המקומי בפיקוח או בענישה. כיום שבתי הדין הרבניים אינם עוסקים בפיקוח על מחירים, ישנם גופים ציבוריים ממונים שזהו תפקידם וסמכותם. סמכותם של הגופים הציבוריים נובעת מכוחו של הציבור לקבוע תקנות ואף שערי מחירים, ולענוש את העובר על כך. כך כתב הרמב"ם (מכירה יד, ט עפ"י הגמ' ב"ב ח, ב):

"רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו ואפילו בשר ולחם ולהתנות ביניהם לכל מי שיעבור יענשו אותו כך וכך".

 

לכאורה סמכות זו קיימת רק כשאין חכם חשוב במדינה לתקן את עניני העיר (עי' ב"ב ט, א). אמנם הפוסקים האחרונים הכריעו עפ"י הראשונים והפוסקים[31], שבמקום שהת"ח אינם עוסקים בפיקוח על מחירים ובקביעת שכר פועלים וכדו', הסמכות היא בידי הארגונים המקצועיים העוסקים בכך.

כ"כ במנחת שלמה (ח"א, סי' פז) לגבי תביעתם של מלמדים ששכרם יוצמד ליוקר המחיה: "יש לצדד דבאותם המקומות שהרבנים והת"ח שבעיר אינם מכניסים את ראשם בעסקי פועלים ושכר עבודה, הו"ל כאילו אין שם חבר העיר, וכמו"ש גדולי האחרונים "מי שהוא בעל הוראה ואינו ממנהיגי העיר אפי' בלי דעתו תקנתם קיימת". .. וכיון שכן אפשר דמהני שפיר תקנותיהם של ארגוני הפקידים, ויכולים בדין לשבות ולעכב על אחרים הבאים בגבולם, גם לאלה שמתנגדים להם ולתקנותיהם ..מדין תקנת בעלי אומנות".

כ"כ כתב גם באגרות משה (חו"מ ח"א, סי' נט) לגבי ארגוני פועלים שאחראים על זכויות העובדים, שיש בכוחם ליזום שביתה, משום שאין חכם העוסק בעניינים אלה, "וכל שכן... שיש להם רשות מהממשלה על זה".

כדברים הללו כתב גם הציץ אליעזר (ח"ב סי' כג) והוסיף עפ"י הראשונים[32], שכוחם של בני העיר רב מארגוני פועלים מקצועיים (בני אומנות), ואף אם יש חכם חשוב, אין הם צריכים את הסכמתו.

הצורך בהסכמת אדם חשוב לגבי תקנות של בעלי אומנות (תעשיינים, יצרנים ובעלי מלאכה שונים) מוסבר בראשונים כהגנה על הלקוחות מפני עליית מחירים[33] ביצירת "קרטל" (התאגדות של ספקי מוצרים או נותני שירות, שנועדה להגדיל את רווחי החברים ב"קרטל", ולבטל את התחרות ביניהם).

לשיטת המאירי (ב"ב שם) בעלי אומנות אינם רשאים לייקר מחירים אפי' בהסכמת "אדם חשוב", אלא רק עם הסכמת בני העיר.

כאמור לעיל כשאין "אדם חשוב" הממונה על עניני הכלכלה, הסמכות לפקח על המחירים נתונה בידי באי כוחם של הציבור. בימינו הגוף המפקח על המחירים הוא משרד התמ"ת, הבעיה היא שלא תמיד גוף זה מסוגל לפקח כראוי, ובודאי לא לארגן חרם צרכנים. כמו כן לא קיים פיקוח על כל המוצרים, אפי' כאלה שנחשבים כמוצרי יסוד.

את המחאות החברתיות כיום יזמו בני אדם פרטיים ע"י פרסום חרם צרכנים באמצעי התקשורת השונים. כמובן שאין המדובר בגוף מקצועי מוסמך שיש בידו שיקול דעת מספיק כדי לכפות חרם צרכנים על הציבור. על אף שסביר להניח, שאכן הדרישה להורדת מחירים מוצדקת ביותר, ומוסכמת על בעלי המקצוע העוסקים בעניין[34].

 

וְכַךְ הָיְתָה תְּפִלָּתוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל : יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתהא שנה זו הבאה עלינו גשומה וטלולה ושחונה, שנת שובע, שנת רצון, שנת ברכה, שנת משא ומתן, שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה ולא לעם אחר, ושלא יגביהו שררה זה על זה.

רבינו בחיי ויקרא פרק טז עפ"י נוסח הירושלמי יומא ה,ב

 

 

נספח:

רבי מנחם מנדל קרוכמל – "צמח צדק" הקדמון

רבי מנחם מנדל קרוכמל (להלן רממ"ק) היה מגדולי הפוסקים והמשיבים בדורו. נולד בסמוך לשנת ש"ס בקרקא, ולמד שם בישיבתו של הב"ח, חבריו ללימודים היו גם הט"ז ורמ"מ אוירבך בעל "עטרת זקנים". כשהגיע להוראה נתמנה לדיין בעיר, ואף נבחר לייצג את העיר בועד "ארבע הארצות". בתחילת שנת ת"י נתמנה לאב"ד ניקלשבורג וגלילות מוראביה. עמד בקשרי שו"ת עם בעל התויו"ט, ועם ר' משה לימא בעל ה"חלקת מחוקק", שהעריפו עליו שבחים מופלגים. שימש בעירו גם כראש ישיבה שנמנו עליה תלמידים רבים. עפ"י המסופר בהמלצתו נתקבל הש"ך שברח מהקוזקים, כרב בעיר הלישוי שבצ'כיה. פעל רבות בייסוד תקנות ועניני מיסים בקהילות מוראביה. עסק רבות בעזרה לפליטי פרעות ת"ח ות"ט שהגיעו מפולניה, ובמיוחד בהתרת עגונות. תלמידו וחתנו היה ר' גרשון אשכנזי בעל "עבודת הגרשוני", שמילא את מקומו לאחר פטירתו. נפטר ב' שבט שנת תכ"א. מהספרים השונים שחיבר נותרו ס' תשובותיו "צמח צדק" (מכונה הקדמון), וזמר לכבוד התורה, וצוואה שהותיר לבניו.

פסיקותיו ותקנותיו הציבוריות משמשות עד היום בעולם ההלכה כיסודות מוצקים בהנהגת הציבור. מבין פסיקותיו המפורסמות מצויה תשובה העוסקת בזכות הצבעה (שם סי' ב). בשל גזירות ת"ח ות"ט שאירעו בחייו, הוכרחו יהודים רבים להימלט ממקומות מגוריהם, ולנדוד לקהילות יהודיות שונות. לא תמיד זכו פליטים אלו לקבלת פנים נלהבת, התושבים הותיקים חששו שמא הללו יפלו למעמסה על הקהילה, ואף חששו שמא ישתלטו על מוסדות הקהילה. מפני כך נכבדי העיר של הקהילה בקשו לשנות את תקנון זכות ההצבעה המקובל (לבחירת רב, חזן שמש ועוד) שכל מי שנותן מס קבוע יש לו זכות הצבעה, לטענתם רק מי שמשלם סכום גבוה של מס יש לו זכות הצבעה, ש"הרי רוב צרכי הקהל הם עסקי הוצאת ממון, ואיך יתכן שדעת העני תהא שקולה כדעת העשיר… דעת של עם הארץ תהא שקולה כדעת החבר" (ת"ח), לעומת זה טענו המון העם העניים שאין לגרוע מזכותם, שהרי הם נותנים את חלקם "ואע"פ שהעשירים נותנים יותר מ"מ קשה עליהם (על העניים) המעט (כסף) שנותנים יותר מן הרב, שנותנים העשירים".

לאחר שנות השואה האיומות דנו מחברים שונים בדבר תפישתם של הנאצים ועוזריהם. אחת מהראיות שהובאו שיש מצווה לרדוף את אותם רוצחים, ולהוציא על כך מכספי הציבור, הייתה מתשובתו של הרממ"ק (סי' קיא). בתשובה זו הוא פוסק לגבי רוצחים גויים (כפה"נ היו קשורים לשלהי פרעות ת"ח ת"ט) "ונכון הוא שאותן הוצאות היתירים על הרגיל כגון שכר מליצות ושחדים יתנו מתוך הקהל כדי לגדור הפרצה שאם [הם] לא יהיו נוקמים מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח"ו כהפקר ויוסיפו לעשות כאלה ח"ו והרי כל עוברי דרך בסכנה זו הם לכך צריכין כולם לסייע לזה וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים ואפילו לפעמים כשהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכח אל הפועל להנקם מן הרוצח אפילו הכי היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין כדי שיהא מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר".

 

רממ"ק פוסק בתשובה מקורית לטובת העניים, שהרי נא' במשנה (מנחות יג, יא): "נאמר בעולת בהמה (ויקרא א, ט) 'אשה ריח ניחוח', ונאמר בעולת העוף  (שם יז) 'אשה ריח ניחוח', לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין את לבו לשמים". הרי אם כן מפורש שהכסף המועט של העני שקול כנגד המרובה של העשיר. ולא רק זו אלא שיש עדיפות לעני, "לפי שעני צריך לטרוח בנפשו להשיג מה שיביא למנחה... מה שאין כן עשיר מביא מן המוכן בידו בלי טורח. "

עשירי הקהל התקיפים לא ראו את פסיקתו בעין יפה, ודאגו למרר את חייו באופנים שונים (עי' צוואתו).

בתשובה מקורית נוספת (שם סי' לו) הוא מיישם הלכה למעשה את הביטוי "שלא העכבר גנב אלא החור גנב" (עפ"י קידושין נו, א). יהודי פשוט ומסכן עסק בספסרות של סחורות גנובות, אלא שפעם אחת קנה היהודי כלי כסף מנוכרי שגנבם מהכמרים. היהודי מכרם ליהודי שני שהיה אמיד וידע שהם גנובים, לאחר שנתפשו הפושעים, נצרכו הקהל לפצות את הכמרים, אלא שוועד הקהילה רצה לתבוע את היהודי האמיד, שקנה את הסחורה הגנובה מהיהודי העני. רממ"ק פוסק שאפי' היה היהודי הראשון אמיד, יכולים הקהל להיפרע מהיהודי השני, שהוא ה"חור", שאילולא היה משלם על הסחורה הגנובה לא היה היהודי הראשון – "העכבר" עוסק כלל בקניית סחורה גנובה (עי"ש בדבריו).

 

חרם הדגים

אחת מהתשובות המעניינות והמפורסמות שהובאו לפני רבי מנחם מנדל קורכמל הייתה בעניין חרם היהודים על קניית דגים. פרטים היסטוריים מדויקים לא נמסרו לנו בתשובתו (שם סי' כח), אך מתוכן התשובה עולה שסוחרי הדגים הנוכרים ניצלו לרעה את העובדה שישנו ביקוש רב דווקא של יהודים בערב שבת. הם החליטו ללא כל סיבה מוצדקת להעלות את מחירם. כפי הנראה היה בכך גם סממן אנטישמי מסוים, סוחרי הדגים הנוכרים לא חששו ממחאת הנוכרים, בגלל שהם לא נהגו לצרוך כמות רבה של דגים, קול הזעקה נשמע רק מהקהל היהודי. ראשי הקהל החליטו על חרם יזום מצד היהודים, האוסר על כל אדם ואפי' עשיר, לקנות דגים במשך חודשיים. תלמידי רממ"ק שאלוהו האם אין בכך איסור של מניעת עונג שבת באכילת דגים (עי' שבת קיח, ב). כמו כן הקשו התלמידים מדוע יש צורך כלל בחרם, שהרי אפי' אם יקנה דגים במחיר יקר מאד, מובטח הוא שהקב"ה יפרע תשלום זה, כמאמר חז"ל: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו... חוץ מהוצאת שבת ויו"ט" (ביצה טז, א).

תשובתו של רממ"ק הייתה שבהחלט עשו ראשי הקהל כהוגן, ואף ראוי לעשות כך. עיקר פסיקתו מסתמכת על הוראתו המרחיקת לכת של רשב"ג (כריתות א, ז) כדי להוריד את מחירי הקינים שהאמירו לדינרי זהב (עי' בגוף המאמר ובהערות שם). רשב"ג הקל בדין תורה, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך (עפ"י שיטת רש"י כריתות ח, א ועי' הערות בגוף המאמר). רממ"ק מסיק שיש לנקוט בחרם צרכנים כנגד מוכרי הדגים בק"ו, שהרי עונג שבת מהתורה אינו בדגים דווקא. גם את הטענה השנייה שהביאו התלמידים דחה, שודאי שהקב"ה יפרע למי שיש לו ממון רב ובכל אופן יקנה ביוקר לכבוד שבת, אבל העניים שאין להם ממון כיצד יקנו, מכיוון שאין להם כלל ממון לכך, וכדברי ר"ע שאמר "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". הוא מסיים את דבריו שכך ראוי לעשות והוא מעין מ"ש חז"ל "מוטב שיחלל שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". לתשובה זו הוסיף בן הרממ"ק ראיות נוספות מ"אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, מפני תיקון העולם", והמסקנה שהוא משום דוחק הציבור. וכן מהימנעות מקביעת תענית ביום ה' מחשש הפקעת שערים (עי' גוף המאמר), ובכלל שיש כוח ביד כל ב"ד וב"ד לעקור אפי' ד"ת בשב ואל תעשה.

תשובה זו התפרסמה מאד, והובאה לפסק ההלכה ע"י גדולי האחרונים (מג"א א"ר ופמ"ג תחי' סי' רמב), ואף נפסקה להלכה, עי' המשנ"ב (שם), אך לא הכל הסכימו לחידוש זה.

הערוך לנר (כריתות ח, א) תמה כיצד הסתמך הרממ"ק על שיטה יחידית (רש"י שם) אל מול שאר הראשונים הסוברים שרשב"ג הורה כפי הדין (עי' הערות בגוף המאמר), ולא ביטל שום דין תורה. כמו כן הוא מקשה, שאפי' לשיטת רש"י יתכן שאחרי שהוזל השער, היו צריכות הנשים להביא את הקינים שהיו חייבות על כל לידה, ובכך לא נתבטלה המצווה. אמנם בעונג שבת אחר שנתבטל כבר א"א לתקנו.

אף החת"ס (גיטין מז, א) תמה כעין המובא לעיל, והוסיף שאצל רשב"ג היה חשש לתקלה אצל יולדות שלא יקריבו כלל, מפני יוקר הקינים, אבל לגבי דגים מדוע יש לעשות חרם ולמנוע מהעשירים מלקנות ביוקר, שהרי העניים שאינם יכולים לקנות, אנוסים הם ופטורים ואין בכך תקלה, ומדוע יש לבטל עונג שבת של העשירים מפני תקנת עניים. כמו כן הוא מוסיף להקשות שמשמעות דברי תשובת הצמח צדק, שאף אם היו הסוחרים יהודים, היה מותר לבטל מצות עונג שבת כדי להוריד את השער. על כך תמה החת"ס, שהרי אין לבטל מצווה מהתורה כדי למנוע עליית מחירים אלא דווקא כשהסוחרים נוכרים, שיש לאו של "לא תחנם" (עי' רמב"ם פיהמ"ש גיטין כ, ט), אך אם המדובר בסוחרים יהודים, על אף שעוברים עבירה בהפקעת השער, אין ביד הקונים ביוקר שום איסור, וכיצד ניתן לבטל מצווה עבור כך.

יש להעיר, שיתכן אולי שחוץ מהשיקולים ההלכתיים שעמדו לפני הרממ"ק היה חשש נוסף שמא ינצלו הנוכרים את היהודים ויעשו כך אף בשאר מוצרים, וכמו שרמז בנו בראייתו מפדיון שבויים יתר על כדי דמיהן.

 

 

[1] הכלכלה הקפיטליסטית הגדולה בעולם – ארה"ב, אימצה מודל של מדינת רווחה מאז השפל הגדול, בשנות השלושים למניינם.

[2] לשיטת הרמ"ה (ב"ב שם סי' קלב) כלל לא נחלקו על ענישת מפקיעי שערים (עי"ש).

[3] עי' בערוך (ערך רל) בשם ר' האי שהכוונה לבשר שעלה בעינו. ועי' רשב"ם ודק"ס בקשר לגירסה כאן.

[4] באורים שונים נאמרו בירושלמי שם על דברי קרנא, וכפה"נ קרנא עצמו לא סבר כרב, אך אמר לאנשי ראש הגולה שרב אמר דברים טובים כאשכול תמרים שהוא בשל וטוב, ואילו הם אסרוהו כאילו הוא תמרים שלא הבשילו (עי"ש על הירושלמי במראה הפנים ובגליון אפרים).

[5] במשנה נזכרת חלוקת פרסים בהקשר לתינוקות, וברמב"ם נזכר גם על "שפחות". אך לכאו' נראה שאין המדובר בגניבת דעת של ההורים, אלא בתחרות לא הוגנת, כמשמעות הגמ' שגם שאר המוכרים יכולים לחלק פרסים (ועי' רמב"ם שם, שיש שני עניינים בכך).

[6] עי' גם שו"ת דברי חיים (חו"מ ח"א סי' יט).

[7] ועי"ש כעין זה בדבריו : קנו, יא  רכז, ז.

[8] עי"ש בראיותיו כעי"ז.

[9] הפקעה לשון סתירה, עי' רש"י שבת קמו,א.

[10] המזמור בתהילים פרק י,  אך פרק א-ב נחשבים כאחד (עי' רש"י שם עפ"י הגמ').

[11] ועי' רש"י שם שכתב: " וממאי דבמפקיעי שערים כתיב - דכתיב בההיא פרשתא יארב במסתר כאריה בסוכו יארוב לחטוף עני וכי הליסטים אורב את העני והלא את העשיר הוא אורב אלא במפקיעי שערים הכתוב מדבר, שרוב דעתם לעניים הוא, וקא בעי דוד רחמי עלה דמילתא: שבור זרוע רשע ותן שובע בעולם, ובכך זרועו שבור, ורע תדרוש רשעו בל תמצא, וזה שהיה בדעתו להיות רשע, כשתדרוש רשעו לא תמצא עולה שלא הספיק לעשותה".

[12] וכך הדגישו הרמב"ם (מכירה יד,ו) והשו"ע רלא, כה.

[13] כפה"נ זהו ההבדל בין "אוצרי פירות" – מוצרי יסוד חיוניים חקלאיים, ל"מפקיעי שערים" – שאר מוצרים.

[14] בזמננו חשש זה לא קיים, עי' שו"ע תקעב, א ובנו"כ שם ומשנ"ב סק"ג עפ"י מג"א ושאר אחרונים.

[15] עי' שו"ע הרב הל' מדות ומשקלות, אך ישנן דעות נוספות בכך.

[16] ודאי הוא שאביו של שמואל, ואף שמואל עצמו עשו זאת ממידת חסידות, ומ"מ יש ללמוד מכך שהממונים על הציבור נדרשים לעשות כך.

[17] שבועה בבהמ"ק, עי' כתובות ב,ט ובתויו"ט שם.

 [18]ישנן דעות שונות בראשונים במה הקל רשב"ג, עי' רש"י כריתות ח,א, ועי' ב"ב קסו,א בתוס' ד"ה נכנס בשי' ר"ת, וריטב"א ועו"ר.  ועי' תוס' רא"ש המובא בשטמ"ק שם ובכריתות ח,א

[19] יש שפי' שהוזל הקן לשני רבעי הדינר, עי' רע"ב ועוד.

[20].עי' בראשונים בהערה לעיל, ובמפרשי המשנה השונים. ועי' בנספח חרם הדגים בדעת הערוך לנר.

[21] כך ההלכה לשיטת שמואל מעיקר הדין, ועי"ש בגמ' שיכל אף לפרסם שהלכה כר"ע שמיקל יותר, אלא ששלושה הדסים קטומים שכיחים יותר (ועי' תוס' שם ד"ה ולדרוש, ריטב"א, וחת"ס).

[22] שלא כדעת הבית הלל יו"ד סי' ריח.

[23] בנו הוא הפוסק הידוע ר' אברהם הלוי בעל שו"ת "גינת ורדים", שימש כראש רבני מצרים וממלא מקום אביו בישיבה בעיר רוזטה, לאחר שאביו עלה לעת זקנותו לירושלים. ר' אברהם אף הו"ל את השו"ת של אביו "דרכי נועם" ועליו הוסיף קונטרס המכונה "מלחמת מצוה".

[24] עי' גם שו"ת המבי"ט (ח"א סי' רלז).

[25] עי' מש"כ בסוף דבריו על תבלינים שאפשר שאין הם כך.

[26] מגיד משנה ולח"מ שם, ועי' דרכי משה רלא, סק"ב.

[27] פרישה וסמ"ע שם ס"ק לו ועוד.

[28] כן הסיקו מדין ביצים שבגמ' שם, עפ"י הדעה "על חד תרי".

[29] עי' בית יוסף שם, עפ"י התוס', ורשב"ם על הגמ' שם, וש"מ.

[30] כמובן שיש להבדיל בין רמות הידור שונות, ומ"מ מוצרים שרוב האנשים צורכים ברמת כשרות מהודרת יש לפקח על מחירם.

[31] עי' אנציקלופדיה תלמודית (כרך יט, ערך טובי העיר) בשיטות הראשונים בהגדרת אדם חשוב לענייני העיר.

[32] עפ"י הריב"ש (סי' שצט), שכך סוברים גם הרמב"ם (מכירה יד, יא – עי' כס"מ שם) והרמב"ן, שו"ת מהר"ם אלשקר (סי' מט). אמנם רוב הראשונים אינם סוברים כך (עי' אנצי' תלמודית, שם הע' 382).

[33] עי' רמב"ן ב"ב ט, א וריטב"א ור"ן שם.

[34] משיחתי עם הגרז"נ גולדברג שליט"א הביע דעתו שאם אכן רווחיהם של יצרני גבינות הקוטג' למעלה משישית (עי' לעיל), א"כ החרם מוצדק. עפ"י דעות המומחים רווח היצרנים עמד על 41 אחוזים (לפני ההורדה).