דף הבית - מאמרים - חוק הגנת הצרכן - ביטול עסקה
מאמרים

חוק הגנת הצרכן - ביטול עסקה

הרב שלמה אישון | י"ח טבת תשע"ג
לאחרונה נכנסו לתוקף תקנות הגנת הצרכן [ביטול עסקה], המעניקות לצרכן המבטל עסקה החזר כספי מלא במזומן, בניכוי דמי ביטול בשיער 5% או 100 ₪ - הנמוך מביניהם. פרק הזמן שבתוכו ניתן לבטל את העסקה הינו, ברוב המוצרים, 14 יום. תקנות אלו מתייחסות לסעיף 14ו לחוק הגנת הצרכן (החזר כספי או זיכוי בשל החזרת טובין, תיקון תשס"ה) הקובע: "בעסקה לרכישת טובין, סוגי טובין, שירותים או סוגי שירותים, שקבע השר, רשאי צרכן לבטל את הסכם הרכישה בתוך תקופה שקבע השר, ובלבד שאם העסקה היא לרכישת טובין והצרכן קיבל את הטובין שרכש - (1) הוא יחזיר אותם לעוסק; (2) הטובין לא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש.

לאחרונה נכנסו לתוקף תקנות הגנת הצרכן [ביטול עסקה], המעניקות לצרכן המבטל עסקה החזר כספי מלא במזומן, בניכוי דמי ביטול בשיער 5% או 100 ₪ - הנמוך מביניהם. פרק הזמן שבתוכו ניתן לבטל את העסקה הינו, ברוב המוצרים, 14 יום.
תקנות אלו מתייחסות לסעיף 14ו לחוק הגנת הצרכן (החזר כספי או זיכוי בשל החזרת טובין, תיקון תשס"ה) הקובע:
"בעסקה לרכישת טובין, סוגי טובין, שירותים או סוגי שירותים, שקבע השר, רשאי צרכן לבטל את הסכם הרכישה בתוך תקופה שקבע השר, ובלבד שאם העסקה היא לרכישת טובין והצרכן קיבל את הטובין שרכש - (1) הוא יחזיר אותם לעוסק; (2) הטובין לא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש.
סעיף זה הופך בעצם חלק גדול מהעסקאות הצרכנית לחוזה "על תנאי", לפיו הצרכן מקבל זכות לבטל את הסכם הרכישה בתוך פרק הזמן בו הותר לו להחזיר את המוצר, ללא שום טענה של אי התאמה ו/או פגם ו/או הטעיה ו/או כל טענה אחרת כלפי המוכר. די בכך שהצרכן חפץ בביטול העסקה, גם ללא שום סיבה נראית לעין, על מנת שהעוסק יהא חייב להחזיר לו את כספו.
דברי ההסבר להצעת החוק לא נתנו תשובה לשאלה מדוע מצב זה ראוי. הם הסתפקו באמירה סתמית שהדבר יעודד מסחר הוגן, אך לא הסבירו כיצד מעודד החוק מסחר הוגן.
נראה שהצורך בחוק נובע מהתפתחות טכניקות שיווק מתוחכמות ואגרסיביות, אשר כתוצאה מהן עלול אדם למצוא את עצמו רוכש מוצר שאינו זקוק לו, או שאינו מתאים לצרכיו. מן העבר השני, יש בחוק גם בכדי להיטיב עם בעלי העסקים, באשר הוא יגרום לכך שלקוחות יירתעו פחות מלבצע עסקאות, מתוך ידיעה שיש באפשרותם להתחרט ולבטל את העסקה.

על פי המשפט העברי "אין אחר קנין כלום". (בבא בתרא קנב ע"ב, רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ט). לאחר שנעשה קנין אין הצדדים יכולים לחזור בהם, אלא אם כן נפל פגם בקנין כגון טעות, אונאה וכדו'. עם זאת, הצדדים רשאים לסכם ביניהם מראש במפורש שיוכלו לחזור בהם.
בתלמוד נידון מצב בו המוכר משאיר לעצמו את האופציה לחזור בו, כאשר הדיון שם הוא בשאלה האם יש בדבר חשש ריבית:
בענין זה מבחין התלמוד (בבא מציעא סה ע"ב, וכן נפסק בשו"ע יו"ד קעד א, וחו"מ רז ו) בין מקרה בו המוכר אומר לקונה בשעת המכירה: "לכשיהיו לי מעות החזירם לי", לבין מקרה בו הקונה הוא האומר למוכר: "לכשיהיו לך מעות אחזירם לך"
במקרה הראשון מתחייב הקונה להחזיר את הבית או השדה על פי דרישת המוכר, אם זה ישיג את סכום הכסף הדרוש. משמעות הדבר היא שהמכירה עדיין אינה מוחלטת והיא עשויה להתבטל למפרע אם ידרוש זאת המוכר. אם תתבטל המכירה, יהיה התשלום ששילם הקונה בגדר הלוואה, והשימוש שהשתמש בבית או בשדה יחשב ריבית שמקבל מן המוכר תמורת הלוואה זו.
במקרה השני, היות שהמוכר אינו יכול לכפות על הקונה להחזיר את הבית או השדה, והדבר נשאר לשיקולו של הקונה, נחשבת המכירה למכירה גמורה, ואם יחליט להחזיר את הבית למוכר הרי זוהי מכירה חדשה. במצב זה אין כאן הלוואה אלא תשלום דמי המכירה, וממילא אין כאן חשש ריבית.

מה הדין כאשר הקונה הוא המעוניין באופציה לבטל את העסקה ולא המוכר? בעניין זה נחלקים הפוסקים:
דעת שולחן ערוך הרב, (הלכות ריבית סימן נה) שכאשר הקונה מעוניין באפשרות הביטול, ומסכם עם המוכר שאם ירצה יוכל להחזיר את הממכר ולקבל את כספו בחזרה - אין זה מכר גמור, ועל כן כל עוד שאופציה זו קיימת אסור לקונה להשתמש בממכר מחשש ריבית.
אולם ישנם פוסקים הסוברים שכל אימת שהקונה הוא המתנה, גם אם הוא המעוניין באופציית הביטול, נחשבת המכירה כמכירה גמורה וממילא לא יהיה חשש ריבית בשימוש בממכר. לשיטתם, כאשר למוכר אין אפשרות לחזור בו, הוא "מסתלק" לגמרי מן הממכר ועל כן המכירה היא גמורה, ואף שלקונה יש אפשרות חזרה, אפשרות זו אינה פוגעת בתוקפה של המכירה. (שו"ת מנחת אליעזר). על פי הסבר אחר, כאשר המוכר הוא המתנה, מנוע הקונה מלעשות בחפץ כרצונו ועל כן המכירה נחשבת כלא מוחלטת. לעומת זאת אם הקונה הוא המתנה, הוא רשאי לעשות בחפץ ככל העולה על רוחו וע"כ מוגדרת המכירה כמוחלטת. (שו"ת הרי בשמים)

אכן, גם לדעת שולחן ערוך הרב, לא קיים בחוק הגנת הצרכן חשש ריבית, משתי סיבות: א. החוק מאפשר להחזיר את הממכר רק אם עדיין לא נעשה בו שימוש. ב. החוק מאפשר לגבות דמי ביטול, כך שגם אם עשה הקונה שימוש בממכר, ניתן יהיה לראות את דמי הביטול הללו כדמי שימוש שמשלם הקונה למוכר. ההיות שהקונה משלם עבור השימוש, לא יחשב שימוש זה כריבית שהוא מקבל מן המוכר .
עם זאת, לעיתים מודיעים בעלי העסקים מראש כי הם יסכימו לקבל את הממכר בחזרה בלא גביית דמי ביטול, אף אם נעשה בו שימוש. יש לתת את הדעת לכך שמצבים אלו עלולים להיות אסורים באיסור ריבית.

העובדה שהוראות החוק הינן קוגנטיות ולא ניתן להתנות עליהן, מעוררת נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת – שאלת תוקפו ההלכתי של החוק: האם רשאי הקונה, על פי ההלכה, לדרוש את ביטול המקח בלא כל סיבה, גם במצבים בהם ידוע לו שהמוכר אינו מעוניין להחזיר את הממכר והוא נאלץ לעשות כן רק מאימת החוק? אף ש"דינא דמלכותא דינא", אין הדברים אמורים אלא בחוקים שהם בגדר "תקנת הציבור", האם האפשרות הגורפת לבטל עסקה הינה בגדר "תקנת הציבור"?
במאמר שפירסם באינטרנט עו"ד יואב מיליס, הוא מראה שהחוק עלול להביא לעיתים לאפקט הפוך ממסחר הוגן. כך, למשל, מי שרכש מוצר שמחירו השקלי מושפע משער הדולר, עשוי להיווכח מספר ימים לאחר רכישתו, שכתוצאה משינוי בשער הדולר, ירד מחירו ב 20%. במקרה כזה עשוי הצרכן למהר לבטל את העסקה, לקבל את כספו בחזרה ולמהר לרכוש את אותו מוצר במחיר הנמוך. האם מותר יהיה לאותו צרכן לנהוג כך גם על פי ההלכה, מחמת הכלל של "דינא דמלכותא דינא"?
נראה שלפי ההלכה יש להבחין בין מצבים בהם ניתן לומר שנפל פגם בגמירות הדעת של הקונה, כתוצאה מלחץ שיווקי שהופעל עליו בדרכים שונות, או כתוצאה טעות כלשהי (אף שאין בה בכדי להגדיר את העסקה כמקח טעות), לבין מצבים כגון זה המתואר לעיל, בהם גמירות הדעת היא מוחלטת וביטול העסקה נעשה משיקולים ספקולטיביים בלבד. במצבים מהסוג הראשון ניתן לראות את אפשרות ביטול העסקה כ"תקנת הציבור" התקיפה על פי ההלכה, אולם במצבים מהסוג השני, נראה שאסור יהיה על פי ההלכה לבטל את העסקה – אלא אם כן נעשה הדבר בהסכמתו המוחלטת של המוכר.

זאת ועוד, ההלכה אוסרת על אדם לחזור בו מעסקה, גם טרם ביצוע הקנין. אמנם, מבחינה משפטית יכול הוא לחזור בו, אך למרות זאת אמרו חכמים: "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו". (בבא מציעא מד ע"א). כך למשל פוסק הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ז הלכה א): "מי שנתן הדמים ולא משך הפירות, אף על פי שלא נקנו המטלטלין כמו שביארנו, כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע..."
קבלת "מי שפרע" שייכת גם במצבים בהם הקניין אינו תקף לא על פי ההלכה ולא על פי "דינא דמלכותא", כפי שפוסק הרמב"ם: (שם בהלכה ו): "מכר לו בדברים בלבד ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו, אף על פי שלא נתן מהדמים כלום כל החוזר בו אחר שרשם מקבל מי שפרע, ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח, ואין אחד מהן יכול לחזור בו, ויהיה זה חייב ליתן דמים." הרי אף שמנהג המדינה שלא לקנות ע"י עשיית סימן על המקח, בכל זאת כל החוזר בו מקבל "מי שפרע", וכל שכן כאשר נעשה קנין התקף על פי ההלכה אלא שרק מחמת דינא דמלכותא יכול עדיין לחזור בו.
חומרת האיסור לחזור בו היא כה גדולה, עד שיש האומרים שאף אם מדובר בהפסד, כל עוד אין מדובר בהפסד של המקח כולו אלא בהפסד חלקי בלבד – מקבל החוזר בו "מי שפרע". (ר' ערוך השולחן חו"מ רד ז)
אמנם, ניתן לטעון, שהיות שהחוק מאפשר לקונה לחזור בו, הרי זה כאילו התנו על כך במפורש, ועל כן אין כאן "מי שפרע". בכל זאת הדעת נוטה שהסכמתם של הצדדים לאפשרות החזרה אינה נוגעת למקרים בהם זו נעשית משיקולים ספקולטיביים גרידא, ובמצבים כאלו על הלוקח להימנע מחזרה ולנהוג כדברי הכתוב: "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב".